מלכות בענווה

 

מפרשיית המלך שבתורה (דברים י"ז, יד-כ) לא משמע שה' בוחר לו מלך שימלכו הוא ובניו עד סוף כל הדורות. אדרבה, מכלל שנאמר "לבלתי רום לבבו מאחיו... למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו" (שם, כ), ניתן להבין שאם ירום לבבו מאחיו, לא יאריכו ימים הוא ובניו על ממלכתם, אלא יקרע ה' את הממלכה מעליהם ויתנה לאחר. מתוך שהדריכה התורה את מי למנות וכיצד, משמע שצריך לעשות זאת פעמים רבות. ולכן הסיר ה' את חסדו מעם שאול.

כך משמע בתנ"ך, עד אותו רגע שבו בא נתן לדוד וניבא: "אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם: וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ: וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם" (יד-טז). כלומר: את הבית יבנה מי שיהיה לי לבן, שחסדי לא יסור ממנו. שככל אב, אם מכעיסנו בנו מענישו בשבט, אך לא מסיר ממנו את חסדו.

בנבואה זו של נתן, בחר ה' בדוד כפי שבחר באהרן, לעולם. גם לשון הדברים בפרק ו' מזכירה את בחירת אהרן, שם יש ביטויים כמו: "וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם ה’ צְבָאוֹת" (ו', יח), ו"עִמָּם אִכָּבֵדָה" (שם, כב), המזכירים את פרשת שמיני (ויקרא ט'-י'). וכך יש לבאר את דברי דוד אל מיכל שם. דוד אומר למיכל שהוא נבחר על ידי ה' ולא ה' נבחר על ידו. על דברי דוד בפרק ו': "לִפְנֵי ה’ אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה’ עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה’" (ו', כא), משיב ה' בפרק ז': "וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ: וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם" (טו-טז). ואפשר שעל כך אמר דוד את מזמור כ"א. מדברי דוד אל מיכל אנו למדים שלא רם לבבו מאחיו כלב שאול, לכן נשבע לו ה' שיאריך ימים על ממלכתו. הוא הפנים את דברי פרשיית המלך, שהמלך צריך להיות אדם ככל העם ולא ירום לבבו מאחיו.

Volver al capítulo

The Missing Eulogy

One of the most significant moments in Parashat Hukat is the story of Aharon’s death. The Torah relates that Aharon’s death is part of the punishment for the act that took place at Mei Merivah. Moshe is commanded to climb up Hor HaHar together with Aharon, where he is to pass the responsibility of the High Priesthood to Elazar. Well aware that this is Aharon’s final mile, Moshe fulfills the heavenly command. The Torah relates:

Moses stripped Aaron of his vestments and put them on his son Eleazar, and Aaron died there on the summit of the mountain (Bemidbar 20:28).

Following Aharon’s passing, Moshe comes down the mountain together with Elazar. Aharon’s absence serves as a clear message to the people that he will not return. Their reaction to this bitter news appears in a single verse:

When Moses and Eleazar came down from the mountain, the whole community knew that Aaron had breathed his last. All the house of Israel bewailed Aaron thirty days (Bemidbar 20:29).

We find quite a few eulogies in the Bible, even though we are not always informed of their contents. After Sarah’s death, the Torah relates that Avraham came “to mourn for Sarah and to bewail her” (Bereishit 23:2); regarding Yaakov we are told: “they held there a very great and solemn lamentation” (Bereishit 50:10); on the occasion of Shmuel’s passing, the navi tells us that “all Israel gathered and made lament for him” (1 Shmuel 25:1). On occasion we have slightly more detailed descriptions of eulogies, like the eulogy offered by King David on his son, Avshalom, which includes a single sentence of lament: “My son Absalom! O my son, my son Absalom! If only I had died instead of you! O Absalom, my son, my son!” (2 Samuel 19:1), or the cry offered by Elisha upon Eliyahu’s disappearance: “Oh, father, father! Israel’s chariots and horsemen!” (2 Melakhim 2:12). A more detailed eulogy can be found at the beginning of 2 Shmuel, where David laments the death of his friend, Yonatan, and his adversary, King Shaul:“I grieve for you, My brother Jonathan, You were most dear to me. Your love was wonderful to me More than the love of women.” “Shaul and Jonathan, Beloved and cherished, Never parted In life or in death! They were swifter than eagles, They were stronger than lions!”

 

In our case, however, the Torah makes no mention of a eulogy for Aharon, rather it relates a prolonged thirty-day period of mourning. The midrashim attempt to fill this void, by placing words in the mouths of the mourning Israelites and suggesting reasons for the extended mourning. Some midrashim argue that Ahron’s reputation as someone who loved peace and pursued it made his absence very noticeable to the people. He was so beloved by all parts of the community, that his popularity eclipsed that of his brother, Moshe. Other midrashim point out that among the people there were those who could not believe that Aharon had truly died, for in their eyes Aharon represented someone who could evade the Angel of Death. After all, wasn’t it Aharon who had brought an end to the plague, standing tall between the living and the dead (see Bemidbar 17:9-15)!?

 

Targum Yonatan goes so far as to insert a eulogy, that Moshe was alleged to have made about his brother, filling the lacuna of the biblical verses:

…And once Aharon had died, the Clouds of Glory dissipated, on the first day of the month of Av.

The entire people of Israel saw that Moshe descended from the mountain, crying and saying: “Woe to me over you, my brother, Aharon, who served as the pillar of prayer for the Israelite nation!”

And the people – both men and women – followed his lead in crying, continuing for thirty days.

 

The midrashim, including Targum Yonatan, try to explain the emotions felt by the people at that time, or else attempt to recreate what was said at Aharon’s eulogy. In doing so they attempt to fill in what is missing in the biblical text, which remains silent and does not offer a eulogy. What role did Aharon play amongst the people? What did they lose when he died? By adding these elements of his personality, the midrashim effectively write the missing eulogy.

 

The importance of a eulogy is that it offers an opportunity to respond to the real human need to tell this person’s story. Most often, the true measure of a person can only be taken after he is no longer with us. While someone is alive, we have too much information, too many details, too many interactions, to be able to accurately portray an individual. For this reason, the intimate collection of particulars that we have learned about Aharon throughout the Torah do not suffice. We await the Torah’s “bottom line” on Aharon’s life and his unique contributions – but the Torah chooses to remain silent.

 

The obvious gap that exists between the midrashim and what the Torah chooses to write clarifies for us the difficulty to express in words: “What is a man,” or “Who was this person.”

 

There are deep insights that cannot be transmitted through direct and structured speech.

There is a point when a person can no longer speak, and then he rises from speech to melody.

Then there is a point when the melody is not enough, and it becomes a single sound, and even a soft, murmuring silence.

This is the moment when the person himself becomes a sound that is not heard, when there is nothingness.

But this is the most sensitive of insights.

What is absorbed from man is the nothingness that is in him.

That place where you cannot say anything about him.

                                Rav Yair Dreyfuss, Negi’ot bi-sefat ha-lev, p. 212.

 

Here we find Rav Dreyfuss describing the gap that exists between a person’s teaching and his written works; between his Torah and the written words where they are consigned. But this is also true about the person, himself. Coming to know a person means becoming familiar with the totality of their personality, and in doing so there is a recognition of many levels of their identity. It involves an understanding of the heart that goes far beyond what can be expressed in words. Any attempt to formulate this knowledge in a framework of concrete words, involves the loss of the broad spiritual implications expressed by the vitality of reality. When the prophet Yeshayahu instructs: “And your eyes shall see your teacher” (30:20), he is saying that it is not enough for a student to read his teacher’s writings or to read his biography. The unmediated encounter with the uniqueness and specialness that every individual brings to the world cannot be replaced.

The prolonged weeping of the nation of Israel attests more than anything else to the magnitude of Aharon’s personality – one that could not be expressed in words.

Volver al capítulo

בזכות האיפוק

Volver al capítulo

התקווה של דוד

"אוּלַי יִרְאֶה ה' בעוני [בְּעֵינִי] וְהֵשִׁיב ה' לִי טוֹבָה תַּחַת קללתי [קִלְלָתוֹ] הַיּוֹם הַזֶּה" (שמואל ב ט"ז, יב)

 

במה שרדף אבשלום אותו, שזה יעד לו הנביא בעד עוונו
כמו שנאמר: "הנני מקים עליך רעה מביתך" (שמואל ב י"ב, יא),
לא היה מקווה עבורו טוב עתידי,
אבל בעד העלבון שעשה לו שמעי, שהגיע לו נוסף על יעוד הנביא,
יוכל ליחל אל ה' שהוא לטוב לו בעתיד.

וזה שאמר אולי הוא לטובתי, ובא על ידי שה' יראה בעניני,
וסבב לי הקלון הזה למען ישיב לי טובה תחת קללתו היום הזה,
רוצה לומר - ביום הזה שכבר נרצה עוני על ידי העונש שקם עלי רעה מביתי,
וקללת שמעי הם יסורים נוספים על יעוד הנביא, אולי יחשבו ליסורים של אהבה
,
כמו שנאמר (שבת פח, ב) :
"עלובין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין,
עושין מאהבה ושמחין ביסורין -
עליהן הכתוב אומר "ואהביו כצאת השמש בגברתו" (שופטים ה', לא)". 

 

 

 

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

התנאים לבניית המקדש

"לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל-עַבְדִּי אֶל-דָּוִד כֹּה אָמַר ה' הַאַתָּה תִּבְנֶה-לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי" 
(שמואל ב ז', ה)

 

אל בנין הבית היית צריך שני תנאים: א] שיהיה מלך בישראל שימלוך מלכות קיימת בלתי מופסקת   ב] שיהיה להם מנוחה החלטית.
והנה עד עתה היו להם שופטים שגם הם נבחרו מאת כל ישראל, והיה הבדל בינם ובין המלך במה שהשופט היה רק לפי שעה, ושררותו בלתי נמשך לבניו אחריו, מה שאין כן המלך שמלכותו ירושה לבניו כמו שנאמר: "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו" (דברים י"ז, כ). והנה דוד הגם שנבחר למלך ונמשח על פי נביא (שהשופט לא נבחר ונמשח על פי נביא), בכל זאת אחר שעדיין לא הובטח שיהיה לו המלכות בירושה, היה ענינו קרוב אל השופטים או אל מלכות שאול שלא היתה מלכות קיימת, ולא היה ראוי עדיין לבנות בית נאמן וקיים.
וכן מצד תנאי השני של המנוחה, הגם שהיה לו אז מנוחה היה זה רק לפני [לפי] שעה, והלא גם בימי שפוט השופטים היה להם גם כן מנוחה כמו שנאמר: "וכי הקים ה' להם שופטים והיה ה' עם השופט והושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט וכו' והיה במות השופט וכו'" (שופטים ב', יח-יט), שכיון שבמות השופט שבו אויביהם לתגר בם מלחמה, והאויב לא נכרת לגמרי רק נכנע לפני השופט בעודהו חי, לא לפני בני ישראל, שתיכף במות השופט נלחום נלחם בם, לא נקרא זה מנוחה, וכן גם בימי דוד לא נכרתו האויביםרק נכנעו לפני דודלא לפני עם ישראל, וגם הוא עצמו עוד היה מוכן למלחמות רבות כמו שאמרנו בסימן שאח"ז.
והנה הבית הנבנה בקביעות מצייר המנוחה והקביעות שישב ה' בקרב עמו במנוחה והשקט, הפך האהל והמשכן שציינו שעדיין לא ישכון בקביעות, אם מפני שהעם לא הטהרו עדיין מעונותיהם והיו חוטאים פעם אחר פעם, כמו שנאמר שם: "והיה במות השופט ישובו והשחיתו מאבותם" (שם), שעל ידי יסלק שכינתו מהם בכל פעם, ואם מפני שעל ידי חטאותיהם נמכרו ביד אויב ובשובם בתשובה יצטרך לעוף עליהם כצפרים עפות לפדותם מני צר, שזה יצוייר בטלטול ובשכונה באהל ארעי. ולפי זה לא היה העת עדיין שיבנה המקדש, לא מצד מלכות דוד שעד עתה לא היה קבוע, וזהו שנאמר: "האתה תבנה לי בית" (שמואל ב ז', ה). ולא מצד המנוחה, שעדיין לא היה עת לשבת במנוחה, וזהו שנאמר: "תבנה לי בית לשבתי" (שם).

 

 

 

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

גונב לבבות

Volver al capítulo

אבשלום נענש מידה כנגד מידה

"וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל הַפֶּרֶד וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ... וַיֹּאמֶר יוֹאָב לֹא כֵן אֹחִילָה לְפָנֶיךָ וַיִּקַּח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם עוֹדֶנּוּ חַי בְּלֵב הָאֵלָה. וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה נְעָרִים נֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב וַיַּכּוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיְמִיתֻהוּ" (שמואל ב י"ח, ט-טו)

 

משנה מסכת סוטה פרק א משנה ח

... אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו,

ולפי שבא על עשר פילגשי אביו לפיכך נתנו בו עשר לונביות [=חניתות]

שנאמר (שמואל ב' י"ח, טו): "ויסבו עשרה אנשים [נערים] נושאי כלי יואב",

ולפי שגנב שלשה לבבות - לב אביו ולב בית דין ולב ישראל

שנאמר (שם ט"ו, ו): "ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל"

לפיכך נתקעו בו שלשה שבטים

שנאמר (שם י"ח, יד): "ויקח שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום". 

 

Volver al capítulo

אישה חכמה מתקוע

"וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת" (שמואל ב י"ד, ב)

 

והנה בקש יואב האשה החכמה מתקוע (כפי חכמינו ז"ל)
לפי שהיו רגילים שם בשמן וחכמה מצויה ביניהם (מנחות פ"ה ע"ב)...
והנה היתה תקוע בהר... ומפני זה היו אנשיה פקחים...
ובחר לעשות התחבולה הזאת על ידי אשה ושתלך בדרך אשה אלמנה,
להיות דוד המלך אבי יתומים ודיין אלמנות,
ויחמול עליה ולא ישיב פניה ריקם מהשלמת רצונה לחמול על בנה הנשאר,
ועם זה תושג הדרוש התכלייתי להעביר חטאת אבשלום.
ועם היות ששם יואב הדברים בפיה הנה היה צריך על כל פנים לבקש אשה חכמה,
באופן שתשקיף על מה שישים בפיה,
וגם שאולי לא ימשכו הדברים בינה לבין המלך על האופן שחשב יואב,
ובהיותה פקחת תשיב ותענה כפי הראוי

 

 

 

אברבנאל - ר' יצחק בן ר' יהודה אברבנאל, מגדולי חכמי ספרד בדור גירוש ספרד. נולד בליסבון בירת פורטוגל בשנת 1437. כל חייו דרש ברבים וחיבר ספרים בפרשנות המקרא ובמחשבת ישראל. מונה לשר האוצר של ממלכת פורטוגל, ולאחר שנאלץ לברוח מפורטוגל מונה לשר האוצר בממלכת קסטיליה שבספרד. לאחר הגירוש עבר לאיטליה ושימש כיועץ למלך. בדרשותיו וספריו יש ביטוי נרחב לניסיונו המדיני.

Volver al capítulo

כיצד שמחים לפני ה'?

 

השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כ"ח, מז). וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו, חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר: "אל תתהדר לפני מלך" (משלי כ"ה, ו). וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול, המכובד, העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר: "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני" (שמואל ב ו', כב), ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר: "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'" (שם, טז).

(רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח)

 

 

רמב"ם - ר' משה בן מימון, נולד בספרד בשנת 1135. עבר למצרים, בה שימש כרב, מנהיג ורופא. גדול הפוסקים והפילוסופים היהודים. חיבר את ספר ה"משנה תורה" בו אסף, הכריע וסידר את כל ההלכות, וכן את "מורה הנבוכים" - ספר פילוסופיה. נפטר בשנת 1204.

Volver al capítulo

התבטלה השבועה, אפשר לכבוש את ירושלים

"וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה" (שמואל ב ה', ו)

 

ועוד אמרו כי שני צלמים אלו [העוורים והפסחים] היו בראש המגדל הנקרא צנור,

והיה אחד עיוור על שם יצחק, והאחד היה פסח על שם יעקב,

ובפיהם השבועה שנשבע אברהם לאבימלך: "אם תשקר לי ולניני ולנכדי" (בראשית כ"א, כג),

לפיכך לא כבשו ישראל את ירושלים, כי עדיין היה נכד אבימלך חי.

ובימי דוד כבר מת ובטלה השבועה.

 

 

 

רד"ק - ר' דוד בן יוסף קמחי, חי בדרום צרפת בין השנים 1160-1235. התפרסם כדקדקן על ידי ספרו "מכלול", הרבה לעיין בפילוסופיה ובמדעים. כתב פירוש לתנ"ך לספרי בראשית, נביאים ראשונים, נביאים אחרונים, תהלים ודברי הימים. פירושו עוסק הרבה בענייני לשון, ניקוד, מסורה, ופירוש המילים. הוא עוסק גם בשאלת חיבור הספרים וזמנם של הנביאים, שאלות היסטוריות וגיאוגרפיות, ובויכוחים עם הפרשנות הנוצרית לכתוב.

Volver al capítulo

Pages

x