באדיבות אתר 929
קשת יונתן וחניתו של שאול
ניתן לראות לאורך ספר שמואל שכלי הנשק המלווה את שאול הוא החנית, ולעומתו כלי הנשק המזוהה עם יונתן הוא דווקא הקשת. שני כלי נשק אלה מבטאים שוני מהותי בין תפיסות העולם של שאול ויונתן.
החנית נועדה להכאה לטווח קצר. כאשר שאול מנסה בפרק י"ח להכות את דוד ובפרקנו להכות את יונתן, הוא מנסה לפגוע במטרה קרובה, בניגוד לקשת, היעילה בירי למרחק. הראייה של שאול את המציאות היא ראייה לטווח קצר בשני מובנים: דבר ראשון, הוא מנסה להמשיך ולהיאחז במלוכה על אף שהוא יודע מנבואת שמואל שמלכותו לא תמשך זמן רב. שנית, הוא מנסה לדאוג למלוכה של בנו - אדם קרוב - אף שזה בא במחיר של הרג של אדם אחר, שאולי ראוי ממנו.
למולו, ליונתן יש תפיסה ארוכת טווח יותר, הוא כורת ברית לדורות עם בית דוד, והוא דואג לדוד על חשבון האינטרסים שלו עצמו, רואה מעבר למרחב המצומצם שלו ושל משפחתו הקרובה.
הקשת מסמלת גם את ההסתמכות על כוחו של ה' ולא על כוחו של האדם - "חץ תשועה לה'" (מלכים ב י"ג, יז). זאת כנראה, משום שבפגיעת הקשת האדם אינו רואה קשר ישיר בין מעשיו לבין נצחונו, וכך נוצר מרחב של ביטחון בה'; בניגוד לקרב המתבסס על החרב, שהוא יותר מוחשי וקרוב, ולכן ניתן לחשוב אך ורק על כוחך שלך ולנסות להסתמך על כך.
במלחמת מכמש ובמלחמת גולית אנו רואים שהרעיון הזה משותף ליונתן ולדוד (היורה בקלע), בעוד שאצל שאול לא מודגשת אמונה זו.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער
משל או שנינה?
פעמיים בחייו מתנבא שאול:
פעם אחת בפרק י' - לאחר משיחתו למלך שאול מגיע לגבעת הא-לוהים, מוצא שם "חבל נביאים" ויחד איתם הוא מתנבא. תגובת העם לכך היא השאלה "הגם שאול בנביאים?" (י', יב) שהופכת למשל; הפעם השניה היא בפרקנו - שאול רודף אחרי דוד שנמצא אצל שמואל, ושליחיו ולבסוף גם הוא מתחילים להתנבא. גם על כך תמהים העם באותה הלשון (כד).
למרות השימוש באותו המשל בדיוק, כל אחד מהסיפורים מציג בו זווית שונה:
בפרק י' עם משיחתו למלך הפך שאול לנביא כנגד הציפיות ועל כך העם תמה - איך הוא כל כך טוב? ההתנבאות של שאול מסמלת עליית מדרגה, הן בדמותו שלו והן ביחס של העם אליו.
בפרקנו, לעומת זאת, נבואתו של שאול מתוארת בצורה מבזה - "ויפל ערום כל היום ההוא וכל הלילה" (כד). העם תמה על מעשיו של שאול בגלל שנביאים היו ידועים בהתנהגותם החריגה והלא שפויה (כמופיע בסיפור משיחת יהוא, לדוגמה, מלכים ב ט'), ובעצם שאלת העם כאן היא (בלשון נקייה): "האם שאול משוגע?".
ההקבלה הברורה באה לבטא את ההידרדרות של שאול ואת תהליך הנפילה שלו - מהמלך הראוי והצדיק של עם ישראל, שעלה על כל הציפיות, לאדם שנראה כבזוי ומשוגע, שזוכה לספקנות וזלזול מעמו.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער
שיר תמים
ההידרדרות ביחס של שאול אל דוד, מתחילה לכאורה בתגובתו לשירת הנשים המשחקות "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" (ז). נראה מהשיר, במבט ראשון, שדוד שווה פי עשרה משאול, ושאול כועס על אמירה זו: "וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה" (ח).
אמנם, אפשר לטעון שלא הייתה לנשים המשחקות כל כוונה לפגוע בערכו של שאול:
ראשית, הנשים מקדימות בדבריהן את שאול לדוד, כלומר הכבוד שהן חולקות לשאול רב יותר.
שנית, מפורש כי מטרת השיר הייתה לקדם את פני שאול: "וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל-עָרֵי יִשְׂרָאֵל לשור (לָשִׁיר) וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים" (ו) - כמובן לא כדי ללעוג לו.
ולבסוף, יחס המספרים בשירת הנשים תואם את דרך השירה המקראית: בפסוקים רבים בתנ"ך מופיע מספר בצלע הראשונה של הפסוק ובצלע השניה המספר מוכפל פי עשרה (או פי מאה), לדוגמא בספר תהילים, פרק צ"א: "יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף – וּרְבָבָה מִימִינֶךָ" ובספר ויקרא פרק כ"ו: "וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה – וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ". אם כן, על שאול נאמר המספר הקטן יותר פשוט מפני שהוא הוזכר ראשון.
אם כך, מדוע שירה זו מכעיסה כל כך את שאול וגורמת לו להיות עוין את דוד מאותו יום והלאה?
ניתן להציע ששירת הנשים עוררה אצל שאול את זכר הנבואה של שמואל, שבה נאמר לו שמלכותו תועבר ממנו ל"רֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ" (ט"ו, כח). חששו של שאול מתעורר עוד קודם בראותו את היחס החיובי של כל העם אל דוד המתואר לנו בתחילת הפרק. כעת, כששאול ממילא חושש שדוד הוא אשר הולך לתפוס את מלכותו, לא פלא שהוא גם נפגע בקלות משירת הנשים.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער
איש בשת או אשבעל?
לפני חודשים אחדים התפרסמה כתובת קטנה, שנמצאה בחרבת קיאפה, סמוך לצומת האלה, על יד מקום הקרב בין דוד לגולית. העיר הקטנה הזו, בת תחילת המאה העשירית לפני הספירה, עומדת במרכזו של הוויכוח העז על ההיסטוריות של סיפורי דוד. אם הייתה זו עיר ישראלית מבוצרת, כי אז יש בכך הוכחה לקיומה של ממלכה ישראלית, או לפחות יהודאית, של ממש בתקופה זו, ודוד מקבל אישור ארכיאולוגי.
והנה, האתר הזה, שלקוראי המאמרים המקצועיים נדמה שעליו תקום ותיפול ממלכת דוד, הביא לידיעת העולם דווקא את שמו של יריבו של דוד, אשבעל. על כתפו של כלי חרס נחרת שמו של אחד, אשבעל בן בדע, ולפניו מונח שלא השתמר, שכנראה ביטא את מוצא הכלי או תכולתו. אין כמובן כל קשר ישיר או מוכח בין בן בדע ובין בן שאול. אבל השם הזה עולה שוב על הבמה, לאחר שספר שמואל שינה אותו בכוונה תחילה לאיש בשת, כשם ששינה את שם בן יונתן למפיבשת, וכשם שתיקן את שם בן דוד לאלידע במקום בעלידע. אולי גם "יושב בשבת תחכמוני", הנזכר בין גיבורי דוד בסוף הספר (כ"ג, ח), הוא "איש בשת", אלא שהפעם זהו תיקון לשם "ישבעם בן חכמוני", שזהו שמו בספר דברי הימים (א י"א, יא).
השם ישבעם עצמו מופיע עוד פעמים בין אנשי דוד בדברי הימים, והיו ששיערו שגם זה הוא שיבוש של אשבעל; אולם אפשר מאד שזהו שם אחר, וגם בו הרכיב "עם" הוא רכיב תיאופורי אלילי, ממש כמו בשמות ירבעם ורחבעם ויקנעם ויקמעם ויבלעם, שמוצאו אולי בעמון. מכל מקום, אין עוד אשבעל במקרא כולו, ולא רק במקרא, אלא גם בכל אוצר השמות החוץ מקראי הידוע לנו מחותמות וטביעות חותם מימי בית ראשון. אשבעל נעלם מהשטח ומהמקרא אחרי ימי דוד, ורק כדו של אשבעל בן בדע נותר אחריו לספר את סיפור השם הזה.
באדיבות אתר 929
תקציר שמואל א פרק י"ח
דוד ושאול (א-ה)
מלחמת דוד וגולית שינתה באופן קיצוני את היחסים בין דוד לשאול. בפרקנו אנו שומעים לראשונה על כך ששאול עוין את דוד ומבקש לפגוע בו: בתחילת הפרק (א-ה) מסופר על הקשר בין דוד ליונתן. פסוקים אלו קשורים באופן ישיר אל הפרק הקודם כחלק מהמלחמה בגולית, והם מסכמים בחגיגיות: "וַיֵּצֵא דָוִד בְּכֹל אֲשֶׁר יִשְׁלָחֶנּוּ שָׁאוּל יַשְׂכִּיל וַיְשִׂמֵהוּ שָׁאוּל עַל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַיִּיטַב בְּעֵינֵי כָל הָעָם וְגַם בְּעֵינֵי עַבְדֵי שָׁאוּל".
דוד והעם (ו-ט)
לאחר הקרב הגדול יוצאות נשים מכל ישראל ושרות לפני שאול: "וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" (ז). האם הנשים שרו לכבודו של שאול או שמא לגלגו עליו? - לא לגמרי ברור. מה שברור הוא ששאול הבין את זה כלגלוג: "וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד... וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה" (ח). התוצאה של השיר הזה הופכת להיות דרמטית: "ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה" (ט).
הניסיון הראשון של שאול לפגוע בדוד (י-טז)
שאול מנסה לפגוע בדוד, ומשליך את חניתו אליו. שאול כנראה מבין שעשה טעות ומעביר את דוד למשרה אחרת. מעתה דוד לא ישמש אותו באופן קבוע ויהיה לידו אלא יהיה שר אלף מחוץ לבית המלוכה. כאשר שאול מבין שה' עם דוד הוא מתחיל לחשוש: "וירא שאול מלפני דוד כי היה ה' עמו ומעם שאול סר" (יב).
הניסיון השני של שאול לפגוע בדוד (יז-ל)
שאול צריך לקיים את הבטחתו מהפרק הקודם ולהשיא את בתו לדוד. בו בזמן שהוא חושב על זה, הוא גם מתכנן איך להרוג את דוד: "וְשָׁאוּל אָמַר אַל תְּהִי יָדִי בּוֹ וּתְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים" (יז). אך הסיפור הולך ומסתבך; דוד מסרב להצעתו של שאול. בינתיים מירב, בתו הבכורה של שאול, נלקחת על ידי אחר, וכעת המועמדת להינשא לדוד היא מיכל, שגם אוהבת את דוד. אחרי סבב סירובים נוסף דוד משתכנע ומוכן להתחתן עם משפחת שאול. שאול מבקש ממנו להביא 100 עורלות פלשתים, כחלק מהניסיון לפגוע בו (כך הפלשתים יפגעו בדוד תוך כדי הניסיון), ודוד מצליח להרוג 200 פלשתים בקלות, ומביא את עורלותיהם. שאול שוב מתוסכל וכועס.
תקציר שמואל א פרק י"ז
פלשתים נאספים במחנה שלהם לקראת מלחמה בישראל. גם שאול ואנשיו נאספים, חונים בעמק האלה ומתכוננים ללחימה. בניגוד למלחמות שקראנו עליהם לפני כן, כאן ההכנות שקטות, ושני המחנות מחכים בדריכות לפעולה מהצד השני: "וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם" (ג). כך, פשוט ממתינים.
עלייתו של גוליית והצעתו (ד-יא)
לפתע יוצא פלשתי ששמו גולית, ענק ומאיים, ומציע הצעה מפתיעה. הפלשתי מציע חלופה למלחמה גדולה והרוגים רבים: במקום שהפלשתים יילחמו בישראלים, מספיק נציג ישראלי שיילחם בנציג פלשתי. אם הנציג הישראלי יצליח להביס את גוליית, הפלשתים ייהפכו לעבדים של עם ישראל, ואם הישראלי יוכנע על ידי הפלשתי, ישראל יהפכו לעבדים לפלשתים. שאול וכל ישראל שומעים את ההצעה - פוחדים ולא ממש יודעים מה לעשות.
במקביל דוד מגיע לשדה הקרב, ומציע לשאול המלך להילחם בפלשתי. שאול מתווכח בתחילה עם דוד אך בסוף משתכנע ושולח אותו אל הקרב מול גולית הענק.
נצחון דוד על גוליית (לח-נד)
שאול מלביש את דוד במדים, אך דוד מסיר אותם מיד "לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי". דוד בוחר לעצמו כלי נשק משונה: מקל וחמישה חלוקי נחל. גולית רואה את הציוד שהביא אתו דוד ומלגלג עליו. דוד מבהיר לו בצורה ברורה: "וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱ-לֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ" (מה). ברגע שגולית מתקרב אליו, דוד מיידה אבן וזו פוגעת במצח גולית. האבן מפילה את הענק ארצה, ודוד מצליח להרוג את הפלשתי למרות שאין בידו חרב. הריגת הפלשתי הביאה לניצחון גדול של עם ישראל, והם מצליחים לרדוף אחרי הפלשתים עד שערי עקרון.
בן מי זה הנער? (נה-נז)
בסוף המלחמה ואחרי שדוד כבר הורג את גולית, שאול אינו מזהה את דוד ומנסה להבין מי הוא. על הפרשנות של פסוקים אלו ראו במאמרו של הרב עמיחי שהם, ובמאמר של הרב אמנון בזק.
על מה הריב בין אבנר לאיש בשת?
"וּלְשָׁאוּל פִּלֶגֶשׁ וּשְׁמָהּ רִצְפָּה בַת אַיָּה וַיֹּאמֶר אֶל אַבְנֵר מַדּוּעַ בָּאתָה אֶל פִּילֶגֶשׁ אָבִי" (שמואל ב ג', ז)
מן הדין (סנהדרין כב א), פלגש המלך אסורה להדיוט
כי אין משתמשים בשרביטו של מלך מטעם כבוד המלך,
ואבנר לא חש לזה ובא על פלגש המלך
כאילו גם אליו יאותו עניני המלכות בהיות הוא המשענת אל המלכות,
וזה חרה לאיש בושת כי זה מרד במלוכה, ולכן רב אתו על זה.
מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.