כמצופה מפרק סיכום ("דברי דוד האחרונים"), הפרק הזה כולו רשימות: רשימת הגיבורים, המעשים שעשו, מקומות המוצא שלהם. ניתן רק לדמיין את הדם, האימה והגבורה המסתתרים מאחורי המשפטים הקצרים. בניגוד לכל הפוטנציאל העסיסי הזה, את עיני לוכדות דווקא שתי תמונות טבע פשוטות: תמונה של בית, ותמונה של קוץ, כזה שרואה האדם מן החלון, כשהוא משקיף מביתו החוצה. שבעזרתן מתאר דוד ברגעי הסיכום שלו את חוויית חייו הבסיסית:
"כִּי לֹא כֵן בֵּיתִי עִם אֵל
וּבְלִיַּעַל, כְּקוֹץ מֻנָד".
והאינטואיציה מזהה פה מפתח להבנת הסיפור הגדול של האיש.
את כל חיי חייתי בתחושה שיש לי בית, אומר פה דוד, אמירה מעניינת מפיו של אדם שרוב חייו נאלץ לברוח, להסתתר במערות מוקף בחבורת בריונים, ולהזיל ריר בתחפושת משוגע במדינת אויב. בית לא חייב להיות בית. הוא יכול להיות מערה במדבר או מרתף משוגעים. מה שיוצר אותו הוא תחושת הביטחון - וזו קיימת למרבה הפרדוקס, גם כשהאויבים קמים עליו מבית, למשל בנו:
"מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ
ה' מָה רַבּוּ צָרָי, רַבִּים, קָמִים עָלָי
רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה
וְאַתָּה ה' מָגֵן בַּעֲדִי (---)
אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה הֱקִיצוֹתִי כִּי ה' יִסְמְכֵנִי".
---
את היפוכה של חווית המוּגנוּת מתאר דוד בדמות הקוץ העף ברוח - דוקר, שנוא, נשרף, נטול מקום והקשר. גם לתמונה הזו רקע בפרק הראשון בתהלים: "לֹא כֵן הָרְשָׁעִים, כִּי אִם כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ". ה"קוץ המֻנָד" בפרקנו חזק מהמוץ בתהלים, מפני שנוסף עליו הרמז לקין ולעונש הגלות שלו - "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ. וּבְלִיַּעַל, כְּקוֹץ מֻנָד כֻּלָּהַם… יִמָּלֵא בַרְזֶל וְעֵץ חֲנִית וּבָאֵשׁ, שָׂרוֹף יִשָּׂרְפוּ". עונשו של הרשע, על פי דוד, מגיע באופן טבעי מפני שאין לו בית. ברית עם אל.
אבל דוד, לא בית מלוכה בלבד בנה לו אלוהים, אלא בית במובנו העמוק: מקום יציב, מוגן. בסוף חייו, מרגיש דוד כאותו בן אהוב מוגן ומטופח, כאילו לא יצא מהארמון הנוח והבטוח אפילו ליום אחד.
באדיבות אתר 929