עיקרון-העל של דוד

 

סיפור מסירת בני שאול לגבעונים מעורר תדהמה עצומה. יש מי שייראהו כנקמה בבני שאול, וממילא זו תהיה נקודת שפל במעשיו של דוד המלך. אולם חכמינו ראו זאת בכיוון הפוך לחלוטין - דוד מאוד מאוד לא רצה למסור את בניו של שאול לגבעונים. אלא שעיקרון גבוה ממנו חייב לעשות זאת - מניעת חילול השם.

לאמור: הברית שנכרתה בין יהושע ובין הגבעונים הייתה רעה לישראל, מבוססת על רמאות של הגבעונים ועל טעות בשיקול הדעת בימי יהושע. ואף על פי כן - היא מחייבת, שכן היא התבססה על שמו של הקב"ה, ואין חילול השם גדול יותר מאשר להפר התחייבות שהקב"ה כביכול נעשה לה ערב. זו המשמעות של השבועה לגבעונים, ואותה אסור להפר.

כיוון שהיא הופרה על ידי שאול, כפי שכתוב בראש הפרק, עבר דוד על הלכות רבות מהתורה: הוא העניש בנים בעוון אבות; גופותיהם נתלו והולנו לאורך חצי שנה, בניגוד לאמור בתורה "כי קבור תקברנו ביום ההוא". ובעיקר - הוא מסר אנשים מבני עמו לגבעונים כדי לכפר על הפרת הברית עמם ועל הפגיעה בהם.

חכמים מסכמים את המעשה: "מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמיים בפרהסיא". איזו משמעות מרחיקת לכת נמצאת בדברים אלה, ביחס לחובה שלנו שלא לחלל שם שמיים על ידי הפרת בריתות, מחויבות והגינות.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

ילדי הרפה

Volver al capítulo

מי יהיה שר הצבא?

"וְיוֹאָב אֶל כָּל הַצָּבָא יִשְׂרָאֵל וּבְנָיָה בֶּן יְהוֹיָדָע עַל הכרי [הַכְּרֵתִי] וְעַל הַפְּלֵתִי" (שמואל ב כ', כג)

 

כבר חשבם למעלה (סוף סימן ח'), רק שפה חשבם בשינוי סדר, למען נבין את המבוקש,

כי דוד הסכים להעביר את יואב ולשום את עמשא במקומו על הצבא, מפני שהרג את אבשלום כנזכר למעלה,

ולכן הרג יואב את עמשא,

וכאשר נודע זה לדוד, היה במחשבתו לשום את בניהו בן יהוידע במקומו, כמו שנעשה אחר כך בימי שלמה,

רק כאשר שב יואב והצליח להרוג את שבע בן בכרי, ראה דוד כי לא יוכל לו, כי ישראל נוטים אחריו, כמו שאמר (שמואל ב ג', לט) "והאנשים בני צרויה קשים ממני",

נשאר הדבר כמקדם ויואב נשאר אל כל הצבא ישראל, רוצה לומר: מפני שישראל נמשכו אחריו,

וכן בניהו נשאר כמקדם על הכרתי.

 

 

 

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

חכמה כמו אברהם

"חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית י"ח, כה)

"וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר... וַתֹּאמֶר לֵאמֹר... אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת ה'. וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמַר חָלִילָה חָלִילָה לִי... תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר... וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי..." (שמואל ב כ', טז-כב)

 

מדרש תנחומא (בובר) פרשת וירא סימן יב

אמר אברהם: רבונו של עולם, צופה אני ברוח הקדש כי עתידה אשה אחת לפלט עיר שלימה, 
ואני איני כדאי לפלט חמשת הכרכים הללו? 
ואיזו היא האשה? זו סרח בת אשר
, בשעה שמרד שבע בן בכרי בדוד ובא באבל, 
שנאמר "וכל העם אשר את יואב משחיתים להפיל החומה" (שמואל ב' כ, טו), 
וכיון שהרגישה סרח בדבר התחילה לצעוק. קראו לה ליואב... 
אמרה לו: "אנכי שלומי אמוני ישראל" (שם, יט) - 
אני ששלמתי מנין לישראל, שנאמר "ושם בת אשר סרח" (במדבר כ"ו, מו), 
אלא עמוד במקומך ואני אעשה שלום...
"ותבא האשה אל [כל] העם בחכמתה" (שמואל ב כ', כב), 
מהו בחכמתה? 
אלא אמרה להם: היו יודעים כי יואב וכל ישראל עומדים בחוץ 
להרוג אותנו ובנינו ובנותינו, 
אמרו לה: למה? 
אמרה להם: מאה בני אדם הוא מבקש ליטול וילך, 
אמרו לה: יטול מאתים, 
אמרה להם: אינו מבקש אלא חמשים איש, 
אמרו לה: יטול מאה,
אמרה להם: אינו מבקש אלא חמשה,
אמרו לה: יטול עשרה, 
אמרה להם: אינו מבקש אלא אחד, שבע בן בכרי שמו, 
מיד כששמעו כך הלכו וכרתו את ראשו, שנאמר "ויכרתו את ראש שבע בן בכרי" (שם כב). 
אמר אברהם לפני הקב"ה: 
רבונו של עולם, ומה אם יואב שנטל את ראש איש אחד שהיה חייב, הניח את כל העיר, 
ואתה שאתה רחמן תאבד את הכל?! חלילה לך.

 

 

 

מדרש תנחומא - מדרש אגדה על חמשה חומשי תורה. המדרש החל להתגבש בארץ ישראל במאה החמישית אולם המשיך ונערך עד סוף המאה השביעית. המדרש בנוי מחטיבות של דרשות העוסקות בפסוקים הראשונים של כל סדר מקראי. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

עירא היאירי

Volver al capítulo

אבא לא מוותר על בן

 

צערו של דוד על מות בנו קשה מאוד. התיאור של המקרא ממש מוחשי: "וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ. וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי" (א). ושוב חוזר התיאור על כאבו הגדול של דוד: "וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי" (ה).

גם בלי להיות איש ספרות ניתן לראות שלפנינו חזרה על הצירוף 'אבשלום בני' או רק 'בני'. המדרש סופר את הפעמים ומגיע לשמונה. חזרות במקרא, ובוודאי כאלו, הם תמיד מקום לשאלה – מה סיבת הכפילות?

הני תמניא (אלו שמונת) 'בני' למה?
שבעה, דאסקיה (שהעלה אותו) משבעה מדורי גיהנם,
ואידך,
איכא דאמרי: דקריב רישיה לגבי גופיה (יש אומרים: שקרב ראשו אל גופו),
ואיכא דאמרי: דאייתיה לעלמא דאתי (ויש אומרים: שהביאו לעולם הבא). 
(בבלי סוטה י עמוד ב).

תשובת המדרש מפליאה. דוד אינו אבל על בנו, הוא מתפלל עליו. בתפילתו זו הוא מצליח לשנות את עונשו של אבשלום משבעת מדורי הגיהינום לעונש אחר. בכך הסברנו את שבע החזרות הראשונות, אבל החזרה השמינית איך נסביר אותה? לכך יש שתי תשובות: הראשונה חושבת על קבורתו של אבשלום, ואילו השנייה שוב חוזרת לשכר ולעונש - לא רק שאבשלום מקבל עונש, הוא מקבל שכר כעושה מצוות.

בכייתו של דוד מקבלת במדרש פנים אחרות. במקום כאב וצער מופיעה בקשה ותחינה, במקום עונש של גיהינום למורד באביו, יש כאן זכייה בעולם הבא. 


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

הפרד ממשיך לרוץ

 

המרד של אבשלום באביו דוד אינו נתפס. לא רק משום יחסו המיוחד של דוד אליו ואף לא לאוֹר סלחנותו כלפי בנוֹ. ישנה תחושה של החמצה גדולה בכל הנוגע לבן הזה, שהיה ברוך כישרונות ככל הנראה ואף שמוֹ אמור לבשר על מידת השלום. כשלוֹנוֹ הוא אפוא המהדהד בקול הצורם ביותר מתוך בית דוד.

והנה כאשר יוצא צבא המלך מול צבא אבשלום, במה דווקא מנחה דוד את המפקדים: "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי לֵאמֹר לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וְכָל הָעָם שָׁמְעוּ בְּצַוֹּת הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הַשָּׂרִים עַל דְּבַר אַבְשָׁלוֹם" (ה). דהיינו, אנא נהגו במתינות בעבורי בכל הנוגע ל"נער" הזה. אומנם הוא מורד בי ומסכן את ממלכתי, אבל לאט לכם.

פסוק המפתח הבא בעיניי הוא זה המתאר את לכידתו של אבשלום. "וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל הַפֶּרֶד וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר תַּחְתָּיו עָבָר" (ט). ב"מקרה" או דווקא בהכוונה ישירה של ההשגחה, ראשו של אבשלום נתקע בין ענפי עץ האֵלה. מה סמלי ונורא יותר מתמונה זאת של בן המלך המורד, אשר שערותיו מסבכות את חייו והוא תלוי בין שמים לארץ? הרי כל התנהלותו של אבשלום היא בין שמים לארץ, ללא התגברות על גחמותָיו ויצריו. השינוי הוא שעתה הפרד שתחתיו ממשיך הלאה, והוא נשאר תקוע וממתין למיתתו הסופית.

אבשלום שלא זכה לבנים הקים לעצמו עוד בחייו את "יד אבשלום" (יח) אבל לא זכה להיקבר שם, אלא השליכו את גופתו בדרך ביזיון ובנו עליה גל אבנים גדול. מעניין מאוד, כפי שהעירו מפרשים, שבפרק הבא חוזרת המילה "לאט" שאותה הזכרנו. לאחר שהמלך מקבל את הבשורה הקשה על מות בנו נאמר "וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי" (י"ט, ה). המלך כנראה עטף את פניו כדרך האבלים משום שבקשתו מהאנשים לרחם על בנו ולנהוג בו "לאט" לא התממשה. פרק י"ח מתאר אפוֹא את המרד הנורא של אבשלום באביו, מרד שאסור להיכשל בהכנעתו ועם זאת אי אפשר להישיר מבט לאחר מיגורו. הפרד שעליו רכב אבשלום ממשיך לרוץ הלאה, כמו יצר הממשיך להתקיים לבדו גם כשבעלָיו הולך לעולמו.  


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

למה בנה אבשלום מצבה?

 

בפרק י"ד מסופר שלאבשלום נולדו שלושה בנים ובת אחת (י"ד, כז). אולם מפסוק יח בפרקנו עולה שלאבשלום אין בן שיזכיר את שמו, דהיינו שינציח את זכרו, ולכן הוא רוצה להנציח את זכרו באופן אישי באמצעות הצבת מצבה עוד בחייו. קשה לדעת אל נכון כיצד לפתור סתירה זו. יש הטוענים שילדי אבשלום מתו בחייו, ואחרים בדעה שלהערכת אבשלום אין לו בן הגון הראוי למלוכה (על כך ראו בפירוש הרד"ק). סביר להניח שלאור הזיקה בין 'בן' 'שם' ו'זכר' שתידון להלן, ארבעת ילדיו מתו בחייו ועל כן קרא "לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ" (יח).

חוקרים הראו שאחד ממובניו של שם העצם "שם" בשפות שמיות שונות, הוא "בן" - "זרע". שמו של אדם הוא זרעו, נצחו, זכרו ושאריתו. תקבולת ברורה בין 'שם', 'זרע' והנצחת האדם קיימת גם בספרות מסופוטמית. למשל: "מי ייתן שהאלים הגדולים יהרסו את שמו ואת זרעו".

הזיקה בין 'בן', 'שם', ובין הנצחת האב באה לביטוי מובהק בסיפור המפורסם אודות בנות צלפחד (במדבר כ"ז). חמש בנות צלפחד מדגישות שלפי חוקי הירושה הפטריארכאליים התקפים, שנועדו לשמור על "נחלת אבות" במסגרת בית האב והמשפחה, "שם" אביהן שנפטר ללא בן, האמור לרשת את נחלתו, "יגרע". שמובנו בהקשר זה "ייעקר" מתוך משפחתו, שכן נחלתו לא תעבור בירושה לצאצאיו, אלא תחולק בין קרובים שאינם צאצאיו. על מנת להבטיח שהדבר לא יקרה הן תובעות במפגיע: "תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ" (במדבר כ"ז, ד).

אבשלום שחשש ששמו ייגרע מקרב משפחתו ושבטו משום שאין לו בן ויורש, ביקש להנציח את זכרו באמצעות הקמת המצבה. ככל הנראה באמצעות מצבה זו רצה אבשלום לציין ולהנציח את בעלותו על קרקע זו, שעליה הוקמה המצבה והיא מעין 'נחלה' - שאותה אמנם הוא אינו יכול להוריש לבנו ממשיכו, אך הוא קיווה שהמצבה תנציח את בעלותו ושליטתו על מתחם זה.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

שיער שורשינו

Volver al capítulo

צוואת אחיתופל

 

סיפורו של אבשלום מסתבך, ואחיתפל שעצתו לא נשמעה מבין שהסוף קרוב. הוא חובש את חמורו, הולך לביתו ומתאבד. אבל לפני כן הוא משאיר ירושה, כמו שאומר המקרא: "וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר אָבִיו" (כג). מה הייתה הירושה הרוחנית שהשאיר אחיתפל לבניו? וכך משיב המדרש:

תנו רבנן, שלושה דברים ציווה אחיתפל את בניו:
אל תהיו במחלוקת,
ואל תמרדו במלכות בית דוד,
ויום טוב של עצרת ברור - זרעו חטים 

(תלמוד בבלי, בבא בתרא, דף קמז עמ' א).

כשבוחנים את צוואתו של אחיתפל, מגלים שני מסרים המבוססים על חייו והיכרותו עם בית דוד, ומסר נוסף – מסר חקלאי. העצה הראשונה מבוססת על מה שראה בין ילדיו של דוד והמריבות שהביאו לחורבן ביתו. העצה השנייה היא לקח מובן מהכישלון של אבשלום במרד נגד דוד.

אבל מה המקור והסיבה לעצה השלישית? נראה שלפנינו מסורת שמחלקת את העצות של אחיתפל לשלושה מעגלים:
המעגל הפנימי ביותר – אתם כילדים אל תהיו במחלוקת (בין שאתם ילדיו של מלך ובין שלא). המעגל הרחב יותר, של המשפחה, של השבט – אל תמרדו בדוד. המעגל השלישי – המעגל של העם כולו. אחיתפל החכם נותן לילדיו, ואולי לכלל העם, סימן לגבי מזג האוויר העתידי.

החיבור בין עצות משפחתיות, לאומיות וחקלאיות הופכות את היועץ המלכותי למעין חכם עממי – מרכיב שמזוהה פחות עם בית דוד ועם מרד אבשלום. אחיתפל זכה שבמהלך שנות דרשותיהם של חכמים, שמו כמעט וטוהר. האם זוהי התחלת ההיטהרות?


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Pages

x