סיפור מסירת בני שאול לגבעונים מעורר תדהמה עצומה. יש מי שייראהו כנקמה בבני שאול, וממילא זו תהיה נקודת שפל במעשיו של דוד המלך. אולם חכמינו ראו זאת בכיוון הפוך לחלוטין - דוד מאוד מאוד לא רצה למסור את בניו של שאול לגבעונים. אלא שעיקרון גבוה ממנו חייב לעשות זאת - מניעת חילול השם.
לאמור: הברית שנכרתה בין יהושע ובין הגבעונים הייתה רעה לישראל, מבוססת על רמאות של הגבעונים ועל טעות בשיקול הדעת בימי יהושע. ואף על פי כן - היא מחייבת, שכן היא התבססה על שמו של הקב"ה, ואין חילול השם גדול יותר מאשר להפר התחייבות שהקב"ה כביכול נעשה לה ערב. זו המשמעות של השבועה לגבעונים, ואותה אסור להפר.
כיוון שהיא הופרה על ידי שאול, כפי שכתוב בראש הפרק, עבר דוד על הלכות רבות מהתורה: הוא העניש בנים בעוון אבות; גופותיהם נתלו והולנו לאורך חצי שנה, בניגוד לאמור בתורה "כי קבור תקברנו ביום ההוא". ובעיקר - הוא מסר אנשים מבני עמו לגבעונים כדי לכפר על הפרת הברית עמם ועל הפגיעה בהם.
חכמים מסכמים את המעשה: "מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמיים בפרהסיא". איזו משמעות מרחיקת לכת נמצאת בדברים אלה, ביחס לחובה שלנו שלא לחלל שם שמיים על ידי הפרת בריתות, מחויבות והגינות.
באדיבות אתר 929