נצחיות מלכות בית דוד
"... כִּי בְרִית עוֹלָם שָׂם לִי עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה כִּי כָל יִשְׁעִי וְכָל חֵפֶץ כִּי לֹא יַצְמִיחַ.
וּבְלִיַּעַל כְּקוֹץ מֻנָד כֻּלָּהַם כִּי לֹא בְיָד יִקָּחוּ" (שמואל ב כ"ג, ה-ו)
ערוכה בכל ושמורה – רוצה לומר: ממשלתי ערוכה בכל הזמן,
ושמורה לזרעי אף על פי שתסור מהם בקצת העתים.
כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח – רוצה לומר: שהיא ערוכה בכל, כי ימצא לישראל כל ישע וכל חפץ כי זה יהיה בעת לכתם בדרכי התורה.
ואולם כאשר לא יצמיח זרעם לתת פריו וזהו בסורם מאחרי ה' יתברך, אז היא שמורה, כי לא יתכן שתהיה להם המלוכה.
ובליעל כקוץ מונד כלהם - ואולם הרשעים, כשיקחו הממשלה, הם כלם כקוץ מונד שיזיק אנה ואנה למתקרבים אליו וינקבם בקוציו, כי לא יקחו האנשים ביד את הקוצים כי יזיקו בהם. והמשילם עוד לקוץ שאינו עושה פרי
וכאילו רמז בזה אל מלכות ירבעם וחבריו.
רלב"ג - רבנו לוי בן גרשם, חי בפרובנס בין השנים 1288-1344. הוגה דעות ופילוסוף אשר הגה וחקר תחומים רבים של תורה וחכמה. ספריו העיקריים: מלחמות ה' ופירושו לתורה.
הגבעונים? לא משלנו
אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס
ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה,
ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה לא יקום ולא יטור.
וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון.
אבל העובדי כוכבים ערלי לב אינן כן אלא "ועברתן שמרה נצח",
וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו "והגבעונים לא מבני ישראל המה".
(רמב"ם הלכות תשובה פרק ב)
וכן כל מי שיש בו עזות פנים או אכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא,
שסימני ישראל האומה הקדושה ביישנין רחמנים וגומלי חסדים,
ובגבעונים הוא אומר "והגבעונים לא מבני ישראל המה" לפי שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא רחמו על בני שאול ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני מלכם והם עשו עמהם חסד והחיום בתחלה.
(רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יט)
רמב"ם - ר' משה בן מימון, נולד בספרד בשנת 1135. עבר למצרים, בה שימש כרב, מנהיג ורופא. גדול הפוסקים והפילוסופים היהודים. חיבר את ספר ה"משנה תורה" בו אסף, הכריע וסידר את כל ההלכות, וכן את "מורה הנבוכים" - ספר פילוסופיה. נפטר בשנת 1204.
Serah, the Daughter of Asher
In modern times, we are well-aware of the importance and significance of taking a census. In Parashat Pinchas we find a description of one of the censuses that took place in the desert, with all males over the age of 20 counted according to their families and tribes (see Chapter 26). One name that stands out is Serah, the daughter of Asher, the only woman who is mentioned by name (v. 46). Why would this specific woman be highlighted?
One suggestion is that she has already been singled out previously, in the list of Yaakov’s descendants who made the trip to Egypt. In that list we find: “Asher’s sons: Imnah, Ishvah, Ishvi, and Beriah, and their sister Serah” (Bereishit 46:17). In his commentary, Rav Yosef Bekhor Shor writes: Since she was mentioned with those who left Egypt, she was also counted with them here.” Clearly, the fact that she is mentioned in both places makes us understand that she was a unique individual who lived a very long life. Yet we find no descriptions in the Torah of her life – nothing about the changes in circumstances that she would have had to deal with, neither the pain of exile and servitude, nor the joy of redemption. There can be no doubt that behind her name there must be a life-story, and this has to engage our curiosity.
In fact, the midrashim have a rich collection of details that they offer in an attempt to flesh-out this unique character. Pirkei d’Rabbi Eliezer describes how it was Serah who gave the stamp-of-approval to Moshe Rabbeinu when he first presented himself to the Israelites, claiming to be on a mission from God to redeem them from Egypt:
For Yaakov’s son, Asher, entrusted the secret of redemption to his daughter, Serah.
So when Moshe and Aharon came before the elders and performed the miraculous signs before them,
The elders went to their grandmother, Serah bat Asher and said to her: A man appeared before us and performed the following miraculous signs in our presence.
She said: Those signs are meaningless.
They said to her: But he also said [in the name of God] “I have taken note of you and of what is being done to you in Egypt.”
She said to them: That is the man who is destined to redeem you from Egypt.”
(Pirkei d’Rabbi Eliezer, Chapter 48)
The message of this midrash is that Serah served as the expert and primary decisor on religious matters in Egypt; she was a member of the “Supreme Rabbinic Council” of the time, whose words decided matters of the greatest import. Her healthy logic and skepticism are evident in her answer; she makes light of the possibility that a show-off miracle worker might be the redeemer, but quickly recognizes the secret code of redemption that was entrusted to her by her father. It is the code “God will surely take notice of you” known to Yaakov’s children (see Bereishit 50:24) that attests to a connection to the days of the Patriarchs that she recognized as the true sign of redemption.
In Mekhilta d’Rashbi, Serah is mentioned as the individual who had guarded over the collective memory of the Israelite nation from the time that they arrived in Egypt, likely because of her advanced age. For this reason, when Moshe is prepared to take the people out of Egypt and must fulfill the communal oath made to Yosef that his remains would be returned to Israel for burial, Serah is the one who he turns to, and she successfully directs him to the place where Yosef’s bones are interred. (See Mekhilta d’Rashbi Chapter 13 and Tosefta Sotah 4:7.)
According to some of the midrashim, the story of Serah bat Asher does not end with the redemption from Egypt. Massekhet Kallah relates that she is one of the people who entered the Garden of Eden while still alive (Kallah Rabati, Chapter 3). On some level we must understand that the sages are presenting Serah as a “concept” – an eternal concept – rather than as an individual person. In Midrash Kohelet Rabbah Serah is identified as the “wise woman” who, in the midst of Sheva ben Bikhri’s rebellion against King David, demanded that Yoav refrain from bringing disaster to the city of Abel Beth-maacah (see 2 Shmuel, Chapter 20):
‘Wisdom is more valuable’ (Kohelet 9:18) – this is the wisdom of Serah bat Asher,
‘than weapons of war’ (Kohelet 9:18) – than the weapons of war carried by Yoav,
As it says: ‘a wise woman shouted from the city’ (2 Shmuel 20:16).
(Kohelet Rabbah, Chapter 9)
The appearance of a woman who is presented as elderly and wise encourages the sages to identify her as Serah bat Asher. As is obvious, generations have passed since the Exodus, and it is difficult to accept that a real connection exists between the two characters. We must, therefore, recognize that the sages are suggesting a conceptual connection rather than an actual one, presenting yet another aspect of Serah’s character. As in Serah’s case, here steps forward one of the tribe’s elder states(wo)men who is concerned about how to keep the nation unified, one who professes “old-time values” like appreciation of social cohesion and national responsibility. Her life experience grants her a unique status of the inner “voice of sanity.”
At the same time, there exists an alternative approach to understanding Serah’s character that is very different from the one described up to this point.
Some suggest that Serah was not actually Asher’s daughter, rather that she was his wife’s daughter from a previous relationship. This is why she receives her own portion in the Land of Israel, since she is not connected to her father’s portion. This would also explain why she is identified in Sefer Bereishit as sister to Asher’s sons, rather than as Asher’s daughter (see (Bereishit 46:17). Much is learned from her situation about the status of an adopted daughter who is accepted and becomes a real daughter. According to this approach, Serah is a branch that is grafted onto the family of Yaakov. As such, she serves as a source of study for questions relating to Jewish law on matters such as personal status, family relationships between a father and his adoptive daughter, and so forth.
The approaches of the rabbinic sages in determining Serah’s character is representative of their approach to Bible commentary in general. Serah is mentioned only twice in the Torah. In both cases, her name appears in a lengthy list of names, most of whom are otherwise unknown and anonymous. We know nothing more about them beyond the fact that they were once part of the Jewish people’s lineage. Generally speaking, lists like this flicker before our eyes and appear to be a collection of valueless information. Yet, according to the Gemara in Pesahim:
Rami bar Rav Yuda said that Rav said: From the day the Book of Genealogies was hidden and no longer available to the Sages, the strength of the Sages has been weakened, and the light of their eyes has been dimmed. Mar Zutra said: From Azel to Azel there were four hundred camels of expositions written (Pesahim 62b).
This is a strange statement. What was it about the Book of Genealogies that its loss weakened the strength of the sages and dimmed their eyes? What could they possibly have expounded about a single chapter from the Book of Chronicles (“from Azel to Azel” refers to two identical pesukim, one in 1 Divrei haYamim chapter 8 and one in 1 Divrei haYamim chapter 9) that would have required so many camels to carry the missing expositions that were taught about them? What can be so significant about a list of names and the commentaries on them?
The first and most important teaching that the sages present in their expositions about Serah is the fact that every single name is a world unto itself. Our tradition teaches us that every generation loses something in comparison to the previous generation. Hundreds of years passed from the time that Ezra led a return to Israel until the first of the Tanna’im in the Mishnah. The Sanhedrin operated during this perion; there were heads of Jewish courts and Sanhedrin members who we never heard of. We do not even know their names. Imagine the size of the library that could have been filled had we succeeded in retaining records of their lives, their writings, their leadership, their arguments, their political battles and more. In the chapter “from Azel to Azel” we find a list of names of Jewish community leaders who led their communities for hundreds of years. Had Thomas Mann written an historical novel about each one of them, we could have easily had – without exaggeration – 400 camel loads of expositions. One can assumer that many of them would have been deserving of serious research and doctoral dissertations – no less than other historical figures about whom such studies were written.
From the midrashic material written about Serah, we can also develop an appreciation of the methods used by the rabbinic sages to extract insights from a minimalist text. There was once a popular radio program called “Note of the Hour,” which challenged listeners to recognize songs from just a few, short notes that were played. This is what the rabbinic sages did with their nuanced readings, gathering every available detail, uncovering what was hidden. We must recognize that the sages do not intend for us to accept their midrashim as literal descriptions of what took place. They tried to give meaning and significance to biblical personalities like Serah based on the minimal information that they were given. One approach focused on what was unusual about her (that she appears to have been adopted), while another approach focused on her long life and the suggestion that she had first-hand information about incidents and events that for others was ancient history.
Serah, the daughter of Asher, never died. She entered the Garden of Eden alive. Serah bat Asher can live in every one of us. She represents the ability to tell our story from the time of Yaakov Avinu until today in a manner that can change our perspective on the Jewish people as a whole.
למסור אחד להצלת כולם
נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.
ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחלה, ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.
(רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה)
רמב"ם - ר' משה בן מימון, נולד בספרד בשנת 1135. עבר למצרים, בה שימש כרב, מנהיג ורופא. גדול הפוסקים והפילוסופים היהודים. חיבר את ספר ה"משנה תורה" בו אסף הכריע וסידר את כל ההלכות ואת "מורה הנבוכים" - ספר פילוסופיה. נפטר בשנת 1204.
עצלות גוררת עבירה
"וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב וְאֶת עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם. וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד" (שמואל ב י"א, א-ב)
על ידי שישב המלך בביתו ולא הלך בעצמו ללחום מלחמת ה' בא מעשה זו לידו.
ולבל תאמר שהיה יגע ורפה ידים ממלחמה הקודמת, אמר שהיה "לתשובת השנה".
ולבל תחשוב שלא היה עת ראוי לצאת מפני הקור והגשם, אמר "לעת צאת המלכים", כי היה בחדש סיון שכל מלכי ארץ יוצאים ופניהם בקרב.
ולבל תאמר שהיתה מלחמה קטנה שאין כבוד המלך לצאת בה בעצמו, אמר כי שלח את יואב שר הצבא ואת עבדיו, שהם כל שרי החיל והגבורים, ואת כל ישראל, ובזה היה ראוי שילך מלכם לפניהם. והם השחיתו את בני עמון ויצורו על רבה שזה נמשך זמן רב, ובכל זאת "ודוד יושב בירושלים", ולא בא לעזרת ה' בגבורים.
וגם בביתו לא היה טרוד בצרכי העם, כי קם ממשכבו לעת הערב, וכבר אמרו חז"ל (ירושלמי פ"ק דברכות ובמדרש) שכשהיה סועד סעודת מלכים היה ישן עד הערב... וגם אחר כך לא עסק בצרכי צבור רק הלך לטייל על גג בית המלך, ובזה בא לידי עבירה.
מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.
Bilaam’s Multiple Personalities
It is difficult to pin down Bilaam’s character.
From certain pesukim in Parashat Balak it seems that he is a prophet who hears the voice of God and is loyal to Him, and that he has no intention to deviate from God’s path in the slightest. Time and time again we hear him saying – seemingly without embarrassment – that he awaits explicit instruction from God, and that he will speak only what God instructs him to say. Had God not given him permission to do so, he would not have accompanied Balak’s messengers and he was willing to return home when God’s angel stopped him and expressed anger that he was traveling with them. Even at the moment of truth, when he is standing with Balak and is ready to curse Israel, he takes pains to reiterate that all his strength comes from God. He walks back and forth until he receives Divine inspiration, and then he only says exactly what he is commanded to say. Thanks to his efforts, the nation of Israel ultimately is blessed. It would appear that Bilaam is an impressive figure – a gentile possessing the highest level of prophecy and closeness to God.
The rabbinic sages, however, did not see it this way. They spared no criticism in describing Bilaam, characterizing him as physically and spiritually handicapped. Based on a close reading of the language of the pesukim, they suggest that he was blind and lame. They suggest that he spent his life riding an ass, even though he presented himself as someone who had a magnificent horse on which he usually rode. In short, he lived a miserable life. According to the Sages, the ass was also a source of relief for his sexual urges.
When Bilaam states “Though Balak were to give me his house full of silver and gold, I could not do anything, big or little, contrary to the command of the LORD my God,” the sages conclude that he was greedy because it implied that he expected a significant financial reward for his efforts. In Parashat Matot we are told that in the course of the war against Midian, the Israelites killed Bilaam. The Gemara in Sanhedrin (106a) notes that although Bilaam was not, himself, a Midianite, he was in Midian collecting his reward for having brought about 24,000 Israelite casualties, and, so, he found his death there. In a colorful description of the situation, the Gemara in Sanhedrin writes: “Mar Zutra bar Toviya says that Rav says that this is in accordance with the adage that people say: A camel goes to seek horns and the ears that it had are severed from it.” Not only was Bilaam unsuccessful in collecting his fee, he also lost his life.
In Sefer Yehoshua (13:22), when Bilaam’s death is recounted, he receives an additional epithet – he is called “Bilaam the soothsayer” – and the sages conclude that towards the end of his life he took on a new job; from being a prophet who related the word of God he became a “competitor” who claimed that he could divine the future by means of his sorcery. The Gemara )Sandhedrin 106a) describes this by employing metaphors of treachery and prostitution. “Rabbi Yoḥanan says: Initially he was a prophet, but ultimately, he lost his capacity for prophecy and remained merely a diviner. Rav Pappa says that this is in accordance with the adage that people say: This woman was descended from princes and rulers, and was licentious with carpenters.” In other words, a man who was a high-ranking official linked his fate with a problematic group. He "sold his soul to the devil."
While all of these suggestions can find support in the verses, a spontaneous reading of the chapters related to Bilaam does not reveal this layer of interpretation, rather it presents a straightforward, honest man who strives to follow the dictates of God. To reach these conclusions about Bilaam’s character, we must read “between the lines.”
In his book, Philosophical Investigations (1953), Ludwig Wittgenstein argues that to understand language we must read on two different layers of meaning, for aside from the literal meaning of every word, there are also hidden meanings and symbols that have deeper meanings than the words’ dictionary entries. Sensitivity and skill are required to understand this "language game" where words that are carefully selected to describe a particular thing.
According to Wittgenstein, the deep layer of significance can always be found within the simple meaning. In this case, however, it appears that the play between peshat and derash is, itself, the main point. The outcome is that of a complex picture of a person who oozes obedience, deference, and humility, while, in fact, he is a treacherous figure who has no loyalty – neither to ass nor to his Creator. The rabbinic description of Bilaam as a lame, blind person, serves as a metaphor for an unstable and short-sighted person.
Bilaam is a deceptive figure. He belongs to the class of people who can declaim beautiful sermons about the duty of blind obedience and the sacrifice that is required of us to worship God without reservation, while in secret he is performing unspeakable acts. The Torah reveals this figure layer by layer. On the surface he appears to be a prophet to whom God truly revealed Himself, just as He did to Moshe, a person who is willing to admit publicly that it is God Who determines his choices and his daily schedule. Sharp-eyed people, however, can recognize his problematic personality. They recognize him as someone who works hard at creating an image for himself that will serve as “a perfect cover.”
The dissonance involved in understanding an individual whose interior and exterior characteristics are polar opposites of each other, makes it hard to comprehend. It is possible, however, that these actually go hand-in-hand. Turning one’s eyes towards heaven time after time often serves as evidence of a personality of dishonesty and deceit.
תקציר שמואל ב פרק י"ב
לאחר החטא של דוד שתואר בפרק הקודם, מגיע נתן אל דוד ומוכיח אותו בצורת משל.
משל כבשת הרש (א-יד)
ה' שולח את נתן לדוד, ונתן מציג בפני דוד סיפור שלכאורה לא שייך אליו: שני אנשים גרו בעיר אחת. איש אחד היה עשיר והאחר היה רש (=עני). לעשיר היה הרבה צאן ובקר ולעני לא היה דבר מלבד כבשה אחת קטנה. יום אחד הגיע אורח לבית העשיר, והעשיר רצה להכין עבור האורח ארוחה. אך העשיר חמל על צאנו שלו ולכן לקח את הכבשה של האיש העני ובישל ממנה ארוחה לאורח.
כשדוד שומע את הסיפור, הוא כועס וחורץ את גורל האיש העשיר "בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת" (ה). נתן מיד פונה אל דוד ואומר לו "אַתָּה הָאִישׁ" ופורס בפניו נבואת תוכחה קשה ועונש: "וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם" (י). לאחר שנתן פורס בפני דוד את התוכחה ואת העונשים, דוד מודה בחטאו. נתן מודיע לדוד שהבן שנולד ממעשה החטא – ימות.
חולי הילד ומותו, לידת שלמה-ידידיה (טו-כה)
התינוק נהיה חולה, ודוד מתפלל עליו. דוד מתנהל בצורה של אבלות: הוא צם, שוכב על הארץ. לאחר שבעה ימים הילד מת. לאחר שדוד שומע שהילד מת, הוא קם, מתרחץ, מחליף את בגדיו, משתחווה לה', ואוכל לחם. אנשיו תוהים מדוע לאחר מות הילד דוד מפסיק להתנהג באבלות, ודוד מסביר "וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי" (כג). לאחר מכן נולד ילד נוסף לבת שבע ודוד, שלמה, וה' קרא לו ידידיה.
חתימה מעין הפתיחה: סיכום המלחמה בבני עמון (כו-לא)
כזכור סיפור החטא נפתח בתיאור המלחמה בבני עמון. הפסקה החותמת את סיפור החטא מביאה את סיכום המלחמה וכיצד הצליח צבא דוד להביס את בני עמון.
תקציר שמואל ב פרק י"א
בפרק י"א מופיע סיפור דוד ובת שבע. הפרק נפתח בתיאור הרקע לסיפור, המתרחש בזמן המלחמה בעמון, כאשר הצבא נמצא במלחמה ואילו דוד נשאר בביתו.
מעשה דוד ובת שבע (ב-ה)
באחד הערבים, דוד מתהלך על הגג ומשם הוא רואה את בת שבע אשת אוריה החתי (אחד מגיבוריו של דוד הנמצא במלחמה). הוא שולח לברר מי האשה, ולוקח אותה אליו. כתוצאה מכך בת שבע נכנסת להיריון. כעת דוד מנסה להסתיר את העובדה שההיריון ממנו.
שלושת הניסיונות להפגיש בין בת שבע ואוריה (ו-כה)
כדי להסתיר את המעשה האסור וההריון הלא רצוי, דוד מנסה להפגיש את בת שבע ואוריה, בעלה, כדי שאנשים יחשבו שההריון הוא מאוריה ולא מדוד. לצורך כך, דוד מבקש מיואב להביא את אוריה החתי מהמלחמה. אוריה מגיע לירושלים אך הוא לא יורד לביתו. דוד פונה לאוריה באופן ישיר ושואל אותו מדוע הוא לא פונה לביתו. אוריה עונה לו שבזמן שישראל במלחמה, לא שייך שהוא יהנה בבית עם אשתו. דוד משכר את אוריה ביין, אך שוב הוא לא יורד לביתו. לאחר שני ניסיונות אלה, דוד שולח ליואב איגרת ובה דרישה ברורה: "הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת" (טו). יואב שומע לפקודתו של דוד, ואוריה נהרג במלחמה.
דוד ובת שבע נישאים (כו-כז)
לאחר שאוריה מת, בת שבע אבלה על מות בעלה, ודוד אוסף אותה אליו: "וַתִּשְׁמַע אֵשֶׁת אוּרִיָּה כִּי מֵת אוּרִיָּה אִישָׁהּ וַתִּסְפֹּד עַל בַּעְלָהּ. וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל בֵּיתוֹ וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'" (כו-כז). הביקורת כלפי דוד מופיעה רק בסוף הסיפור: "וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'".
תקציר שמואל ב פרק י'
פרקנו מספר על מלחמה אחת שמתנהלת בשני חלקים שבסופם ניצחון גדול לדוד וצבאו
האתגר הראשון: הלחימה בבני עמון (א-יד)
דוד שולח שליחים אל מלך בני עמון למטרת חסד. מלך בני עמון חושב שהם מרגלים ומבזה את שליחי דוד. בני עמון מבינים כי כעת דוד רואה אותם בעין רעה, והם מתאגדים למלחמה יחד עם הארמים. יואב פונה בתפילה לה': "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱ-לֹהֵינוּ וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו". התוצאה לא אחרה לבוא: "וַיִּגַּשׁ יוֹאָב וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ לַמִּלְחָמָה בַּאֲרָם וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו". כולם נסו מפני הצבא הישראלי
לאחר המנוסה: הלחימה בארם (טו-יט)
בשלב הראשון הארמים רואים שכולם נסים והם מחליטים להתאגד שוב: "וַיַּרְא אֲרָם כִּי נִגַּף לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּאָסְפוּ יָחַד". המסר הועבר לדוד וצבאו וגם הצבא הישראלי נערך למלחמה. התוצאה דומה למה שהיה קודם לכן: "וַיָּנָס אֲרָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ואף דוד וצבאו מצליחים להכות בארמים: "וַיַּהֲרֹג דָּוִד מֵאֲרָם שְׁבַע מֵאוֹת רֶכֶב וְאַרְבָּעִים אֶלֶף פָּרָשִׁים וְאֵת שׁוֹבַךְ שַׂר-צְבָאוֹ הִכָּה וַיָּמָת שָׁם"