תקציר מלכים ב פרק ח'
בפרקנו יש שני סיפורים על ממלכת ישראל. ולאחריהם הכתוב חוזר לעסוק בממלכת יהודה.
הסיפור הראשון (א-ו)
האישה השונמית, שעליה כבר שמענו בפרק ד', עזבה את הארץ לשבע שנים בעקבות המלצת אלישע. לאחר שבע שנים האישה חוזרת אל הארץ והיא מגלה לפתע כי כל רכושה נלקח. האישה ממהרת להגיע אל מלך ישראל, וזה בדיוק מדבר עם גיחזי על אודות האישה הזו. המלך רואה את האישה ושואל לשלומה. האישה מסבירה לו את המצב והוא מיד מצווה על אחד הסריסים: "הָשֵׁיב אֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ וְאֵת כָּל תְּבוּאֹת הַשָּׂדֶה מִיּוֹם עָזְבָה אֶת הָאָרֶץ וְעַד עָתָּה" (ו).
הסיפור השני (ז-טו)
בן הדד, מלך ארם, חולה. הוא מבקש מחזאל (או בשמו המלא: חזה-אל) ללכת אל אלישע איש הא-להים, ולשמוע ממנו אם הוא יתרפא ממחלה זו ויישאר בחיים. חזאל מגיע אל אלישע, והוא עונה לו תשובה דו-משמעית "אֱמָר לא (לוֹ) חָיֹה תִחְיֶה, וְהִרְאַנִי ה' כִּי מוֹת יָמוּת" (י). אלישע בוכה ומסביר לחזאל שהוא יודע מה הוא (חזאל) יעולל לעם ישראל. חזאל עדיין לא מבין על מה אלישע מדבר, ואז אלישע מסביר לו: "הִרְאַנִי ה' אֹתְךָ מֶלֶךְ עַל אֲרָם". דבריו של אלישע אכן מתקיימים. למחרת בן הדד מת וחזאל מומלך על ארם.
מלכות יהורם (טז-כד)
יורם (או 'יהורם', בשמו המלא) הוא הבן של יהושפט. יורם בן יהושפט מתמנה למלך בשנה החמישית למלכותו של יורם בן אחאב, מלך ישראל. יורם (בן יהושפט) היה נשוי לבתו של אחאב ולכן הוא עשה הרע בעיני ה'. הכתוב מספר גם על מתיחות בין אדום ליהודה בזמן מלכות יורם מלך יהודה.
מלכות אחזיהו (כה-כט)
אחזיהו, הבן של יורם בן יהושפט, מולך ביהודה למשך שנה אחת בלבד. אמו היא עתליה בת עמרי, ועליה עוד נשמע בפרק הבא. גם אחזיהו, כמו אביו וסבו, הולך בדרך חטאים. על גורלו של אחזיהו נקרא בפרק הבא.
תקציר מלכים ב פרק ז'
נבואת אלישע (א-ב)
שליח מלך ישראל מגיע אל אלישע (בפרק הקודם). אלישע מכריז כי המצור והרעב עומדים להיפסק: "וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר ה' כֹּה אָמַר ה' כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן" (א). השליח לא מאמין לדבריו של אלישע והנביא מנבא לו עתיד לא מזהיר: "וַיֹּאמֶר הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל" (ב).
המצורעים (ג-ד)
ארבעה מצורעים, שנמצאים באופן טבעי מחוץ למחנה חוששים לחייהם: "אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ" (ד). לכן הם בוחרים ללכת אל מחנה ארם, שם הם מגלים לתדהמתם מחנה ריק מאדם. הכתוב מסביר כי ה' תעתע באנשי ארם והם נסו מן המחנה. כעת כל מה שנותר לעשות הוא לבזוז את המחנה.
המצורעים מוסרים את המידע למלך (ט-יא)
המצורעים מבינים כי לא יכול להיות שמחנה ארם ברחו והם לא יעדכנו את מלך ישראל: "הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ" (ט).
אנשי המלך והעם יורדים למחנה ארם (יב-טז)
המלך שומע את דברי המצורעים אך הוא חושש שמדובר במלכודת של מלך ארם, ולכן הוא שולח משלחת קטנה ומצומצמת למחנה ארם, שמגלה שלא מדובר בתרמית ואכן אנשי ארם נטשו את המחנה. לאחר הבשורה המשמחת, העם יוצא אל המחנה הנטוש ובוזז את המזון שנמצא שם: "וַיֵּצֵא הָעָם וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם" (טז).
קיום דברי אלישע (יז-כ)
לאחר כל אלה דברי אלישע מתחילת הפרק מתקיימים: "וַיְהִי סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר ה'" (טז); שליח המלך רואה את המזון הרב אך מת ולא אוכל ממנו, בדיוק כפי שניבא אלישע: "וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר נִשְׁעָן עַל יָדוֹ עַל הַשַּׁעַר וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים" (יז).
If a case is too difficult for you to decide - Uniformity and diversity in Jewish law
A number of short verses in Parashat Shoftim deal with basic, foundational issues in the development of the Oral Torah and halakhic rulings:
“If a case is too difficult for you to decide, be it a controversy over homicide, civil law, or assault—matters of dispute in your courts—you shall promptly repair to the place that the LORD your God will have chosen, and appear before the levitical priests, or the magistrate in charge at the time, and present your problem. When they have announced to you the verdict in the case, you shall carry out the verdict that is announced to you from that place that the LORD chose, observing scrupulously all their instructions to you.” (Devarim 17:8-10)
The picture presented here is of a central place of authority where legal decisions are made, located in Jerusalem (“the place that the LORD your God will have chosen”). Whenever a situation arises where the local judges cannot agree, the Torah obligates them to turn to “the levitical priests, or the magistrate in charge at the time” in order to receive clear, unequivocal instructions that will clarify the matter. This decision will be final with no possibility of appeal (so it appears from the language of the verse and from the laws of the “rebellious elder” that follow).
The Sanhedrin was exiled and ultimately disbanded, but this principle is preserved in various forms. Every rabbinic court rules according to the opinion of the majority, based on the principle that in disagreements between a single opinion and a majority, the ruling follows the majority. Other principles were also developed, e.g., in areas of uncertainty, we will be stringent in matters of Torah law and lenient in matter of rabbinic traditions, or that a court cannot void the statements of another court, unless it is greater than it in wisdom and in number. Other principles established models for decision-making, like the Divine Voice that emerged and proclaimed: “Both these and those are the words of the living God. However, the halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel.” The famous story of the oven of akhnai, (a snake – see Berakhot 19a) proved that in matters of halakha we follow the majority, even if it does not represent the Divine truth. Rabban Gamaliel instructed his sons to recite the Shema after midnight when they returned home late from a party – not because he changed his mind, but because that is the opinion of the sages, which should be followed.
At the same time, an opposing collection of principles also developed. This value system emphasized, for example, the importance of following the rulings taught by the local rabbi or one’s own family traditions. These principles teach that despite the need for uniformity and binding law, there exist different approaches to halakhah, with each community establishing its own traditions over the generations. This reality has existed at least since the time of the tanna’im, where we find recorded that Rabbi Yossi haGalilee’s community would eat chicken with milk because he did not believe that the prohibition against milk and meat included fowl. Similarly, we find that on occasion the law was determined to follow the opinion of an individual against the majority, leaving open the possibility that individual opinions retained validity, that they should be recorded and could even be accepted. Beit Shammai and Beit Hillel argued about serious matters, such as the definition of certain forbidden sexual unions, and that each one kept their own version of the law inasmuch as those disagreements were never deciding in a final manner – yet this was not seen as particularly problematic.
Anyone who looks around knows immediately that we do not live within a rigid set of rules. There is almost no issue in halakha that is not in dispute; almost nothing is clearly agreed upon. At first glance it would appear that the fact that Jewish law has branched out in different directions and has become so multifaceted is a process that goes against what is described in Parashat Shoftim. In truth, however, that would be a superficial perspective – halakha remains as it was.
Take, for example, the issue of electricity on Shabbat. With the invention and widespread use of electricity, differences of opinion emerged with how it should be understood leading to a variety of different rulings regarding its permissibility on Shabbat. Over a period of time, the prohibition against active use of electricity became widely accepted, even as new questions arose. Some rabbis permit use of electricity on Yom Tov under specific circumstances, and Rabbi Nahhum Rabinowitz of Ma’aleh Adumim and his students have put forward permissive responsa relating to certain applications of modern electrical usage. The movement is towards multifaceted rulings, followed by a culture of pruning and diluting. In particular, the dynamic is one of coming together towards a commonly accepted decision, followed by new points of contention, as questions and challenges arise anew in every generation.
It is possible to argue that this is exactly what is being described in the above-quoted verses in Parashat Shoftim. The attempt to hear and to know the precise commandments of God comes hand-in-hand with the requirement to accept the ruling of “the magistrate in charge at the time.” All of this comes together with the requirement to examine and study. The decision may not be immediate. It may involve a long-term, inter-generational process of decision-making followed by acceptance, followed by renewed controversy and then recurrence of the entire process. The various tools in the hands of the rabbinic decisors allow them to balance the different needs and demands that are always standing in the background.
A close reading of the language that appears in Parashat Shoftim presents us with two concepts that apply to rendering Jewish law – davar and mishpat. In his Arvei Nahal, Rabbi David Shlomo Eibeshutz (18th century Poland) notes the difference between these two words and writes that the Oral Torah is considered “the attribute of night” and that night was created from it (Drush 2, Parashat Shoftim). The Midrash Tanhuma writes that when Moshe was on Mount Sinai receiving the Torah, he knew when it was day and when it was night because God taught him the Written Torah during the day and the Oral Torah at night. This represents the difference between a reality that remains static and one that is in constant situation of change and renewal – between “mishpat” and “davar.” In the evening prayer we say asher be-devaro ma’ariv aravim – “who by His word brings on evenings.” A “word” is neither written nor inscribed in stone. It remains undefined, like nighttime, which cannot be determined with certainty. It cannot be seen clearly; it is enveloped with questions. “Mishpat,” on the other hand, is clearly written and defined. Davar can become mishpat and mishpat can become davar. The secret, argues the Arvei Nahal, is for those who rule on matters of halakha to announce the d’var ha-mishpat – to connect between the Oral law and the Written Torah – to find in it the correct interpretation that anchors the ruling that is appropriate for changing times within its definitive certainty.
תקציר מלכים ב פרק ו'
בפרקנו ישנם שלושה סיפורים: סיפור ראשון על גרזן; שני על שביית הגדוד הארמי; ושלישי על המצור בשומרון. נציין כי הסיפור השלישי שבפרקנו הוא רק הפתיחה לסיפור המרכזי שנמצא בפרק הבא.
הסיפור הראשון: הצפת הגרזן (א-ז)
בני הנביאים יושבים במקום שאינו מספיק מרווח בעבורם (לא מצוין היכן ישבו) ומבקשים מאלישע: "נֵלְכָה נָּא עַד הַיַּרְדֵּן וְנִקְחָה מִשָּׁם אִישׁ קוֹרָה אֶחָת וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שָׁם מָקוֹם לָשֶׁבֶת שָׁם וַיֹּאמֶר לֵכוּ" (ב). אלישע מסכים והם הולכים אל הירדן, אך בזמן חטיבת העצים, אחד הגרזנים נופל אל המים. הבעיה הייתה שהגרזן לא היה של החוטב אלא הושאל ממישהו אחר. אחד מבני הנביאים צועק אל אלישע, והנביא מצליח לעשות נס. הוא זורק עץ אל המים, ובאופן נסי הגרזן צף.
הסיפור השני: שביית הגדוד הארמי (ח-כג)
מלך ארם נלחם בישראל והצבא הארמי אורב לישראל במקומות מסוימים. אלישע הנביא, באמצעות רוחו הנבואית, מצליח לגלות למלך ישראל היכן מתחבא הצבא הארמי. מלך ארם חושב שיש משתפי פעולה בצד הישראלי, אך אז עוזריו גילו לו שלא מדובר במשת"פ אלא באלישע הנביא. מלך ארם שולח שליחים כדי לפגוע באלישע. בדרך ניסית ולאחר תפילה, אלישע מצליח להוליך אותם שולל, מוביל אותם לשומרון, עיר הבירה הישראלית, ומעמיד אותם לפני המלך. אלישע בוחר שלא להרוג אותם אלא לשלח אותם לארצם. התוצאה הייתה כנראה משתלמת: "וְלֹא יָסְפוּ עוֹד גְּדוּדֵי אֲרָם לָבוֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל" (כג).
הסיפור השלישי: מצור ורעב בשומרון (כד-לג)
לאחר מכן, בן הדד מלך ארם צר על שומרון, והרעב הופך לבלתי נסבל. בשוק מוכרים דברים לא אכילים במחירים מופקעים. המצב מגיע לחרפה של ממש, עד שאישה חושבת לאכול את בנה. המלך שומע זאת וקורע את בגדיו. מה עושים? חייבים את אלישע. האם ואיך אלישע יעזור? על זאת נשמע רק בפרק הבא.
תקציר מלכים ב פרק ה'
פרקנו מספר את סיפורו של נעמן שר צבא ארם, ריפויו ע"י אלישע וההתערבות של גיחזי:
נעמן חולה בצרעת ומקווה שאלישע ירפאו (א-ח)
נעמן, שר הצבא הארמי, חולה בצרעת. אחת המשרתות שלו, שהייתה שבויה ישראלית, סיפרה לו שנביא בשומרון יכול לרפא אותו. נעמן מחליט לשלוח "ספר" אל מלך ישראל, מתוך מחשבה שהנביא קשור למלך בצורה כלשהי. יהורם, מלך ישראל, בטוח שהבקשה לרפא את נעמן הינה תכסיס שנועד לפגוע בממלכת ישראל. הנביא שומע על המכתב ומרגיע את המלך: "יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל" (ח).
נעמן מגיע לאלישע, טובל בירדן ונרפא (ט-יט)
נעמן מגיע לאלישע ומחכה למוצא פיו. אלישע נותן לנעמן עצה משונה: לרחוץ בירדן שבע פעמים. נעמן כועס: "הֲלֹא טוֹב אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל, הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי" (פסוק יב). אך עבדיו משכנעים אותו לשמוע לדברי הנביא, והוא טובל בנהר הירדן ועורו נרפא. נעמן חוזר אל אלישע. הכעס שהיה לפני כן - הופך לברכות חמות. אלישע מסרב לקחת מנעמן תמורה, והוא מברכו: "וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ לְשָׁלוֹם" (יט).
גיחזי רודף אחר בצע ומקבל צרעת (כ-כד)
גיחזי, נערו של אלישע, רואה כי אלישע פטר את נעמן מתשלום הוגן על העצה שהשיא לו רבו, והוא מחליט לרדוף אחריו כדי לקבל סכום כלשהו בתמורה. גיחזי אומר לנעמן שאלישע שלח אותו כדי שיתן לו כסף ובגדים. גיחזי משקר לנעמן שהרי אדונו לא שלח אותו והוא הלך על דעת עצמו. נעמן נותן לגיחזי כסף ובגדים. כשאלישע מגלה את התרמית, הוא מעניש אותו: "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם" (כז).
תקציר מלכים ב פרק ד'
בפרקנו ישנם ארבעה סיפורים על נפלאותיו של אלישע. הסיפור הראשון והאחרון מספרים על הכפלת מזון בשעת רעב ושני הסיפורים שבתווך מספרים על החייאה מחדש (של ילד ותבשיל).
נס השמן לאלמנה (א-ז)
אישה אחת מבני הנביאים צועקת אל אלישע על כך שבעלה מת, ונושה בא לקחת את שני ילדיה לעבדים. הנביא שואל מה יש לה בבית. לאחר שאלישע מבין כי לאישה אין דבר בבית, הוא מצווה עליה ללכת אל השכנים ולאסוף כלים כדי למלא בהם שמן. השמן מתרבה מעצמו עד הכלי האחרון שבביתה. כך האישה מצילה את בני ביתה ויכולה לשלם את החוב.
האישה השונמית, לידת הילד, מותו והחזרתו לחיים (ח-לז)
הסיפור על האישה השונמית הוא הסיפור הארוך ביותר שבפרקנו. האישה משונם מארחת את הנביא אלישע והוא רוצה לגמול לה. הדבר היחיד שחסר לשונמית הוא ילד. הנביא מבטיח לה: "וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן" (טז). האישה אכן יולדת בן לאחר שנה כפי שהבטיח הנביא, אך כשהוא גדל, הוא הולך עם אביו לעבוד בשדה ומת מיד לאחר תלונה על כאב ראש. האישה השונמית רצה אל אלישע ומבקשת ממנו רפואה לבנה. לאחר כמה ניסיונות מצליח הנביא להחיות את בנה של השונמית.
הכנת התבשיל, מָוֶת בַּסִּיר וריפוי התבשיל (לח-מא)
אלישע שב אל הגלגל והוא מצווה על נערו: "שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה וּבַשֵּׁל נָזִיד לִבְנֵי הַנְּבִיאִים" (לח). אחד מהנערים או מבני הנביאים מוסיף בטעות לתבשיל רכיב רעיל והופך את התבשיל לרעל של ממש: "וַיִּצְקוּ לַאֲנָשִׁים לֶאֱכוֹל וַיְהִי כְּאָכְלָם מֵהַנָּזִיד וְהֵמָּה צָעָקוּ וַיֹּאמְרוּ מָוֶת בַּסִּיר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים וְלֹא יָכְלוּ לֶאֱכֹל" (מ). אלישע מפזר קמח על התבשיל ו"מחייה" את התבשיל מחדש, בדיוק כפי שקרה עם בן השונמית.
נס הכפלת הלחם (מב-מד)
איש אחד בא לאלישע עם עשרים ככרות לחם אפויות משעורים. אלישע מצווה את נערו להאכיל בזה את ה"עם". משרתו תוהה כיצד כמות קטנה כזו תספיק למאה אנשים. אלישע אומר לו שהמזון יספיק "כִּי כֹה אָמַר ה' אָכֹל וְהוֹתֵר". בדיוק כמו הסיפור עם האישה האלמנה, גם כאן הכמות הקטנה מספיקה למאה איש.
תקציר מלכים ב פרק ג'
פרקנו מספר על היחסים של מואב עם ממלכת ישראל ויהודה. יהורם ויהושפט משתפים פעולה עם אדום כדי לפגוע במואב.
מלכות יהורם (א-ג)
יהורם הוא הבן של אחאב ואיזבל והוא מולך אחרי אחזיה, מכיוון שלאחזיה לא היה בן. יהורם מולך שתים עשרה שנים. גם הוא עושה הרע בעיני ה' אך לא כמו אחאב: "וַיָּסַר אֶת מַצְּבַת הַבַּעַל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו" (ב).
פתיחה למלחמה (ד-י)
"וַיְהִי כְּמוֹת אַחְאָב וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" (ה). בזמן מלכותו, אחאב הצליח להכניע את מואב תחתיו. לאחר מותו המואבים פותחים במרד על ממלכת ישראל. יהורם, מלך ישראל, מעוניין להלחם במואבים ולכן הוא פונה אל יהושפט מלך יהודה. יהושפט מביע הסכמה לשיתוף פעולה. בדרך למואב הם עוברים אצל מלך אדום ומצרפים גם אותו למלחמה.
שאילה בנביא (יא-יט)
יהושפט שואל את אותה השאלה ששאל כששיתף פעולה עם אחאב: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה' וְנִדְרְשָׁה אֶת ה' מֵאוֹתוֹ" (יא). יהורם מזכיר את אלישע. אלישע מגיע ומתפלא שמלך ישראל מדבר אליו, ומבהיר כי אילולא יהושפט מלך יהודה היה עומד שם, הרי שהוא (אלישע) לא היה מתייחס לבקשתו. הנביא מנבא ניצחון גדול לישראל.
המלחמה והניצחון (כ-כה)
"וַיְהִי בַבֹּקֶר כַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְהִנֵּה מַיִם בָּאִים מִדֶּרֶךְ אֱדוֹם וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֶת הַמָּיִם" (כ); כך נפתח תיאור המלחמה. כנראה מדובר בשיטפון שפוקד את המדבריות לפעמים. המואבים רואים את המים האלו והם נראים להם כמו דם. ההרים האדומים של אדום השתקפו במים והמים נראו בצבע אדום. אותו "דם" גורם לניצחון במלחמה. המואבים מגיעים אל מחנה ישראל מתוך מחשבה שכולם מתים שם, אך הם מגלים אחרת: "וַיָּבֹאוּ אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיָּקֻמוּ יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת מוֹאָב וַיָּנֻסוּ מִפְּנֵיהֶם" (כד). כך הנבואה של אלישע מתגשמת ושלושת הממלכות מצליחות לנצח את מואב.