באדיבות אתר 929
מדוע גלו ישראל בימי הושע?
"וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו׃ עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר... בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיֹּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי׃" (מלכים ב י"ז, ב-ג; ו)
תלמוד בבלי מסכת גיטין דף פח עמוד א
אמרו לו רב כהנא ורב אסי לרב:
כתיב ביה [=כתוב בו] בהושע בן אלה: "ויעש הרע בעיני ה' רק לא כמלכי ישראל",
וכתיב [=וכתוב]: "עליו עלה שלמנאסר וגו'"!
אמר להו [=להם]: אותן פרדסיאות [משמרות] שהושיב ירבעם על הדרכים כדי שלא יעלו ישראל לרגל בא הושע וביטלן, ואף על פי כן לא עלו ישראל לרגל,
אמר הקדוש ברוך הוא: אותן שנים שלא עלו ישראל לרגל - ילכו בשבי.
אשור מגלים את ישראל
עליית ממלכת אשור והתפשטותה כמעצמה אזורית, הוציאה את המערכת האסטרטגית האזורית משיווי המשקל שבמסגרתו התקיימו מלכות ישראל ויהודה. מאבקי הקיום שניהלו עד כה ממלכות יהודה וישראל, במעגל השכנים הקרוב, הוצבו לנוכח השינוי שהתחולל, בצבת העימות בין כוחות גלובליים במעגל הרחוק: בין אשור מצפון מזרח ומצרים מדרום מערב.
האשורים בניגוד למה שהיה ידוע עד תקופת שלטונם, הנהיגו מדיניות כיבוש שהתבססה על הגליה המונית וחילופי אוכלוסייה. זה התחיל בשלבים. בשלב ראשון נכבשה הבליטה הצפונית מזרחית של ממלכת ישראל, בנחלת נפתלי ובגלעד כמתואר בקצרה כבדרך אגב: "בימי פקח מלך ישראל, בא תגלת פלאסר מלך אשור ויקח את ... כל ארץ נפתלי ויגלם אשורה" (ט"ו, כט).
לנוכח האיום המשותף, אך טבעי היה לצפות ממלכי יהודה וישראל לשיתוף פעולה ואף לאיחוד כוחות. אלא שהם עשו בדיוק את ההפך. פקח בן רמליהו מלך ישראל, יחד עם רצין מלך ארם, עלו יחד למלחמה על ירושלים (ט"ז, ה) לא יכלו לאחז מלך יהודה בירושלים, אך נישלו את ממלכת יהודה מאחיזתה באילת ומסרוה לאדומים (שם, ו). למול ברית השכנים הקרובים מצפון: ישראל וארם, פנה אחז מלך יהודה לבקשת חסות מהמעצמה העולה בצפון הרחוק: "וישלח אחז מלאכים אל תגלת פלסר, מלך אשור לאמור, עבדך ובנך אני, עלה והושיעני..." (שם, ז).
כך מתחילה בדרך כלל מעורבות מעצמתית. הן נקראות על ידי אחד הצדדים המבקש חסות, לבוא ולהושיע. הן מבקשות תחילה סדק לחדור דרכו, כהזדמנות לחדירה הדרגתית ומרחיבות את שליטתן מתוך מיצוי הזדמנויות גובר והולך.
עם עליית מעורבותה האקטיבית של אשור בארץ ישראל, בעימות שהתהווה על השליטה וההשפעה המרחבית בין מצרים לאשור, הועמדו הממלכות הקטנות בפני הכורח לבחור צד.
בימיה האחרונים של מלכות ישראל ובאיום על שרידות מלכות יהודה, שני המלכים כשלו בהכרת הכורח להתחבר בכל דרך לעוצמתה העולה של אשור.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר 929
ולא יכלו להלחם?
"אָז יַעֲלֶה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וַיָּצֻרוּ עַל אָחָז וְלֹא יָכְלוּ לְהִלָּחֵם" (מלכים ב ט"ז, ה)
"וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱלֹהָיו בְּיַד מֶלֶךְ אֲרָם וַיַּכּוּ בוֹ וַיִּשְׁבּוּ מִמֶּנּוּ שִׁבְיָה גְדוֹלָה וַיָּבִיאוּ דַּרְמָשֶׂק וְגַם בְּיַד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל נִתָּן וַיַּךְ בּוֹ מַכָּה גְדוֹלָה" (דברי הימים ב כ"ח, ה)
אלשיך מלכים ב פרק ט"ז
איך יאמר פה: "אז יעלה רצין מלך ארם ופקח וכו' ויצרו על אחז ולא יכלו להלחם" (מלכים ב ט"ז, ה),
והנה בדברי הימים הוא אומר: "ויתנהו ה' אלקיו ביד [מלך] ארם ויכו בו וישבו ממנו שביה גדולה ויביאו דרמשק, וגם ביד ישראל נתן ויך בו מכה גדולה..." (דברי הימים ב כ"ח, ה)?
וגם על זה אפשר לומר, כי מה שאומר פה "ולא יכלו להלחם" (מלכים ב ט"ז, ה) -
לא שלא הרגו וישבו שבי, כי אם שלא יכלו לכבוש את העיר.
ועֵד ממהר לזה ישעיה הנביא שאמר:
"ויהי בימי אחז... עלה רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו... ירושלים למלחמה עליה ולא יכול להלחם עליה" (ישעיה ז', א),
הנה פורש כי מה שלא יכלו הוא "עליה" [על ירושלים] אך לא על העם,
והוא כי המה אמרו: "נעלה ביהודה ונקיצנה ונבקיענה אלינו ונמליך מלך בתוכה את בן טבאל" (ישעיה ז', ו).
אך עדיין נשאר קושי: למה העלימו פה [בספר מלכים] כל הרעה אשר עשו וכל אשר בא אל העם והשמיטו?
ואפשר כי בספר זה חשו על הכבוד אשר לו [לאחז] פנים ואחור - יותם מקדם וחזקיה מאחור -
אך בדברי הימים אינו משמיט כי על כן נקרא דברי הימים.
אלשיך - ר' משה אלשיך (1507-1600), נולד באדריאנופול, למד אצל ר' יוסף קארו. עלה לארץ והתיישב בצפת, שם היה דיין, פוסק הלכה ועמד בראש שתי ישיבות. נסמך על ידי ר' יוסף קארו. פירושו על התורה נקרא "תורת משה", ומבוסס על דרשות שלו.
הידרדרות אל החורבן
לאורך התנ"ך כולו אנו נחשפים שוב ושוב למלחמה של התורה ושל נביאי ישראל בקרבנות אדם. מכאן, שבהשפעת הסביבה, הייתה תופעה כזאת בעם ישראל, תופעה מושרשת, שהיה צורך לנהל נגדה מלחמת חרמה. קרבן אדם הוא התגלמות המושג: "תֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם", ובפרק שלנו מלך יהודה בכבודו ובעצמו, אחז בן יותם, נותן דוגמה אישית בביצוע התועבה: "וְגַם אֶת בְּנוֹ הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ, כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֹתָם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ג).
התועבה הזו היא תועבה דתית, אך היא בראש ובראשונה תועבה מוסרית. שום דבר טוב לא יקרה תחת מנהיגותו של מלך נתעב המבצע תועבה כזו.
הפרק הזה, בהמשך לפרקים הקודמים, מתאר את ההידרדרות של ממלכות ישראל ויהודה אל החורבן. בפרק הקודם קראנו על מסע הניצחון של תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר, שכבש שטחים נרחבים ממלכת ישראל והגלה את אוכלוסייתם. מה עושה פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ, מלך ישראל? ניתן היה לצפות שיתמסר להגנת הממלכה מפני אשור, לכריתת בריתות עם שכנים מול המעצמה המאיימת. ומי יכול להוות שותף פוטנציאלי לברית הגנה כזאת אם לא יהודה, הממלכה האחות? אך לא, בחירתו של פקח אחרת. הוא כורת ברית עם האויב הארמי נגד יהודה. וכך ארם, הלא היא סוריה, כובשת את אילת שבדרום (!) ומנשלת את תושביה היהודים. ישראל וארם הטילו מצור על ירושלים.
התוצאה היא הזמנת אשור בידי מלך יהודה. מלך אשור, שתחביבו הוא הגליית אוכלוסיות, מוזמן בידי אחז להגן עליו מפני ברית ארם-ישראל. וכך מערב אחז את אשור, המעצמה העולה, בסכסוך האחים הזה. ואיזה אינטרס יש למלך אשור להיענות להזמנה? שוחד. הדברים נאמרים בגלוי: "וַיִּקַּח אָחָז אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב הַנִּמְצָא בֵּית ה' וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁלַח לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר שֹׁחַד" (ח). זו כבר הפעם החמישית שמלך יהודה מוציא את כל אוצרות המקדש כדי לשחד אויב. בכל פעם מתרוקנת הקופה, וכשהיא מתמלאת מחדש, היא מופנה שוב ושוב לאותו יעד – שוחד מנהיגי האויב, עד הפעם הבאה.
כל פסוק בפרק הזה, כמו בפרקים הסמוכים לו, משדר חורבן.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
באדיבות אתר 929
יתרון הרוח
הסיפור בפרקנו סובב שוב ושוב בעיוורון ופקיחת עיניים - אלישע נדרש לטפל במבט המשובש של כל הנוגעים בדבר על תפקידו ושליחותו של הנביא. כולם לוקים בהקטנת דמותו ובראיתה דרך עולמם הצר ומאבקי הכוחות שבו. האמירה כי מדובר באיש אשר "יגיד... את הדברים אשר תדבר בחדר משכבך" (יב) נתפסת כמשאב מודיעיני ותו לא.
כאשר אלישע פותח בפקיחת עיניו של הנער לדרגת נבואה חד פעמית, המראה שמתגלה לעיניו לכאורה מראה שהכוח שברשותו של אלישע גדול מהכוח שבידם של הארמים, אבל המטרה היא בעצם להעביר את הנער לנקודת מבט שונה לחלוטין על המצב - לא מאבק כוחות בלבד יש כאן (אם זה היה העניין, היו סוסי האש פשוט ממיתים את חיל ארם), אלא התבוננות על המציאות מצד היתרון הרוחני. יש מי שבכוחו לראות עולם זה ויש מי שאין בכוחו לראותו.
ניתן לומר זאת גם בהשוואה לראייתו של אלישע את רכבי האש בהסתלקות אליהו (ב', יא-יב): במה אליהו "רכב ישראל ופרשיו" (שם)? במעלתו הרוחנית.
הבאתו של חיל ארם לשומרון, והכנת הסעודה הגדולה עבורם, כתשלום טובה תחת רעה, מציבים את אלישע בעיניהם במקום אחר לגמרי מיריב המצוי עימם במאבק כוח. הוא מבליט את יתרונו המוסרי העצום של אלישע אל מול חילותיו האלימים של ארם. הבשורה עימה יחזרו משדה הקרב לא תהיה שהנביא אשר בשומרון חזק יותר מכוחנו, אלא של יראת כבוד ובושה למולו. מסר זה מכה בעוצמה רבה בחיילי ארם, ודרכם יעבור למלכם.
ניתן לקשור את הרעיון הזה לניגוד בין אלישע לאליהו. גם אל אליהו מגיעים כוחות הבאים לקחת אותו אל מלך מסוים, אך אליהו משתמש באש לא להגנה, אלא כדי לאכול את שליחי המלך. ייתכן שאולי גם זו הסיבה שאליהו לא נלחם באויבי ישראל - הוא לא בא לגמול טובה תחת רעה, אלא להכות ולקנא, וזה לא המסר שה' רוצה להעביר לגויים.
(המאמר על פי שיעור של אבי, הרב שלומי אלדר)
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער