פורענות בהדרגה

"אָבְלָה נָבְלָה הָאָרֶץ אֻמְלְלָה נָבְלָה תֵּבֵל אֻמְלָלוּ מְרוֹם עַם הָאָרֶץ"  (ישעיהו כ"ד, ד)

 

אבלה נבלה. עתה מצייר חורבן ארץ ישראל מדרגה אחר מדרגה,

תחלה נחרבה הארץ שהם המקומות הבלתי מיושבים, אבלה מאין עובר ושב,

ואחרי זה נבלה ונשחתה לגמרי כי עלו בה שמיר ושית ע"י שהיתה שממה באין עובד אדמה,

אחר כך אמללה נבלה תבל, נחרבו גם המקומות המיושבים מבני אדם כי גלו יושביהם,

אחרי זה אמללו גם מרום עם הארץ, נחרבה עיר המלוכה וגלו השרים ובית המלכות.

(ונוכל לכוון מליצתו זאת המשולשת על שלש פעמים שהניף סנחריב ידו על בני אפרים, תחלה בני עבר הירדן, ואחרי זה ארץ זבולון ונפתלי, ואחר כך הגלה את כולם).

 

 

 

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

מידה כנגד מידה

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא וְנִשְׁכַּחַת צֹר שִׁבְעִים שָׁנָה כִּימֵי מֶלֶךְ אֶחָד מִקֵּץ שִׁבְעִים שָׁנָה יִהְיֶה לְצֹר כְּשִׁירַת הַזּוֹנָה" (ישעיהו כ"ג, טו)

 

ונשכחת צור שבעים שנה - יש מפרשים יען שמחה ברעת ישראל הגולים מירושלם ע' שנה בבבל, גם היא יעבור עליה כוס ע' שנה.

 

 

 

החיד"א - רבי חיים יוסף דוד אזולאי, צאצא למשפחה מפוארת שמקורה בקשטיליה ובמרוקו, נולד בשנת תפ"ד (1724) בירושלים. ביהדות המזרח ובאיטליה נחשב החיד"א כגדול רבני דורו. אישיותו היתה רבגונית - פוסק ומקובל, איש תלמוד והלכה, ביבליוגרף, עסקן ציבורי ומחבר פורה להפליא. הוא נסע הרבה בעולם, והשאיר רישומיו מנסיעותיו הרבות והארוכות בכתובים.

Volver al capítulo

למרד יהיו תוצאות

 

נבואה מפתיעה על ירושלים בתוך נבואות ה'מַשָׂא' על הגויים, וכנראה לכן שְמָהּ לא נזכר – היא רק "גֵיא חִזָיוֹן" (א) להופעת יד ה' בהיסטוריה, בעודנה רוגשת בהכנות למרד ולמצור צפוי, על ידי ביצור החומות והטיית מעיין הגיחון אל תוך העיר המתרחבת, דרך נקבת השילוח (האם כתובת השילוח הוסתרה מעין רואים בגלל התנגדות הנביא? ראו מאמרי 'ולא יורה שם חץ', באתר שלי).

הנביא החרד, ראה את העיר שָׂשׂה אלי קרב, וחוגגת, כאילו צוֹפָה כבר בניצחון, אף שכולם יודעים שייפלו אנשים רבים ואין יודע מי ("אָכוֹל ושָתוֹ, כי מחר נָמוּת"; יג) –

הנביא קרא בשם ה' לצום ולזעקה, "לִבְכי וּלְמִסְפֵּד... ולַחְגֹר שָׂק" (יב), כי ירושלים שלא תרגיש בטוחה בביצוריה לא תמרוד במעצמות, אבל ירושלים הבוטחת בעצמה, תמרוד ותמרוד, ולבסוף ייאלץ העם לבכות "אֵיכָה" על "העיר רַבָּתי עָם" (איכה א', א).

שלוש שנים הלך ישעיהו "עָרוֹם ויָחֵף" (כ', ג) כדי לעצור את חזקיהו בן טיפוחיו, מלהצטרף למרד האשדודי, וכעת הוא שוב חגר שק.

מול סרגון, חזקיהו נשאר בקו של הנביא, אבל מול מה שנראה כהתפרקות כללית תחת סנחריב, חזקיהו הפך למוביל, כבש את עקרון הפלשתית, והמליך בה מלך מטעמו (כמוזכר בכתובת סנחריב).

"וַיִמְרֹד במלך אשור ולא עֲבָדוֹ;

הוא הִכָּה את פלשתים עד עזה

ואת גְבוּלֶיהָ..." (מלכים ב י"ח, ז-ח)

מן הצד האחר (וראו הרחבה בספר, ישעיהו – כציפורים עפות, עמ' 228-251) יצא ישעיהו בהתקפה אישית חריפה נגד שר בכיר, "שֶבנָא אשר על הבית" (טו), בגלל האדרת שמו על ידי קבר מפואר; חז"ל ראו בשבנא את ראש 'מפלגת הכניעה' (בדומה לאחז; סנהדרין כו ע"א).


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

פוליטיקה ובגידה

Volver al capítulo

האם סנחריב יצליח?

 

כשמת סרגון (ראו לעיל פרקים י"ג ו-י"ד) עצרו אנשים נשימה בכל המרחב לתצפית – האם יצליח סנחריב (681-705 לפנה"ס) להשתלט על האימפריה, או שהיא תתפרק; קבוצות המורדים הרימו ראש בכל מקום.

סנחריב יצא תחילה (703 לפנה"ס) לדרום-מזרח, והכניע את בבל, זו שאביו סגד לאליליה; עֵילָם ומָדַי (מדרום-מזרח לבבל) היו הגב והתמיכה למרד הבבלי נגד אשור; אלה הן ה"סוּפוֹת בנגב" (א) של "מַשָׂא מדבר-יָם" (המדבר שמגיע עד למפרץ הפרסי):

"חָזוּת קָשָה הֻגַד לי:
הבוגד – בוגד (בבבל נגד אשור),
השודד – שודד,
עֲלי עֵילָם – צוּרי מָדַי..." (א-ב).

הצופים המבוהלים (ג-ד) לא ידעו להכריע, האם ניצח סנחריב?!

בינתיים (701 לפנה"ס) יצא סנחריב למסע המלחמה הידוע נגד ערי הפיניקים, נגד ערי פלשת (בראשות מלך אשקלון), ונגד 'חזקיהו היהודי', בעיקר בלכיש.

לזמן מה (694-699 לפנה"ס) המליך סנחריב בבבל את בנו ('אַשוּר-נָדינ-שוּמי'), ואז תפסו אותו הבוגדים באשור והסגירו אותו לעילם, שם נרצח. רוב הצופים במרחב חשבו שעֵילָם היא הכוח העולה, וסנחריב, אחרי הישגיו במערב, וכישלונו מול ירושלים, לא יצליח, האימפריה תתרסק, והמרחב כולו יזכה שוב בחירותו.

"כי כֹה אמר אלי א-ד-נ-י:
לֵך הַעֲמֵד הַמְצַפֶּה,
אשר יִראֶה יַגיד... (ו-ח)".

למרבה ההפתעה (כדברי הצופה-הנביא; ט-י), אחרי שנים של אי הכרעה, כבש סנחריב שוב את בבל (689 לפנה"ס), נקם את רצח בנו, ובהיפוך לדרכו של סרגון אביו, הוביל את פסילי האלילים הבבליים בהשפלה גדולה לנינוֵה:

"והנה זה בא רכב איש צמד פרשים,
ויַעַן ויאמר:
נפלה נפלה בבל,
וכל פסילי אלהיה שִבַּר (סנחריב) לארץ" (ט).

במקביל חיזקו האשורים את שליטתם בשבטי המדבר, "דוּמה" ו"שֵׂעיר", "בַּעְרָב" וב"תֵימָא", ב"אֹרְחוֹת דְדָנים" וב"בני קֵדָר".


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

"שומר מה מליל" - מתי הגאולה?

Volver al capítulo

הנביא הערום והיחף

Volver al capítulo

בואו נעשה סדר

 

פרק כ' ממשיך את "המַשָׂא הזה" על פלשת משנת "מות המלך אחז" (י"ד, כח-לב).

סרגון ה-2 (706-721 לפנה"ס) הוא כנראה ה"צֶפַע" שיצא "משֹרֶש נחש" (שם, כט), אשר כבש את ערי פלשת "מצפון" (שם, לא) – בשנתו ה-3 כבש את עזה, תפס 'במו ידיו' את המלך 'חנון', והגלהו.

בשנתו ה-8 מרד 'עַזוּרי' מלך אשדוד, ושלח שליחים כדי לכונן קואליציה נגד אשור.

בשנתו ה-10 נשלח "תַרתָן" (מפקד צבא בכיר), שהכניע את 'עַזוּרי', והמליך באשדוד את (אחיו) 'אַחימתי', שהיה נאמן לאשור; אבל האשדודים הדיחו את 'אחימתי', והמליכו איש חיל בשם 'יַמַני', שכרת ברית עם מצרים, ועם מלכים באזור.

שליחים של מלכי אשדוד המורדים הגיעו גם אל חזקיהו, שהלך והתחזק, וקשר אליו את שרידי אפרים ומנשה ושבטי הגליל, שנותרו בארץ; כאשר יצא "תַרתָן" להכניע את אשדוד, לבשו "שַׂק" בירושלים כתפילת זעקה, ואחרי הכנעת המרד באשדוד נרגעו, ופִתחוּ שקים.

דווקא אז שלח ה' את ישעיהו להתייצב לפני בית המלך "עָרוֹם ויָחֵף שלֹש שנים" (כ', ג) (בעיקר כשבאו שליחי 'יַמַני' למשוך את חזקיהו למרד האשדודי האחרון) – הנביא יצא למאבק נועז ובוטה כדי לעצור את חזקיהו בן טיפוחיו מלהצטרף למרד המסוכן נגד המעצמה, שה' העלה.

ייתכן, שבפעם הזאת הנביא הצליח – לא ידוע לנו על הצטרפות חזקיהו, וסרגון לא נלחם נגד יהודה.

בשנתו ה-12 בא סרגון בעצמו, החריב את אשדוד, והגלה את תושביה; 'יַמַני' ברח אל בן בריתו במצרים, אבל שם השתלטו 'פרעוני כּוּש' – הם הסגירו את 'יַמַני' ("שְבי מצרים") לתהלוכת השפלה והגליה של סרגון, בסיועם של פרעוני כּוּש –

"נערים וזקנים,

עָרוֹם ויָחֵף וחֲשׂוּפֵי שֵׁת...;

וְחַתוּ וָבֹשוּ מִכּוּש מַבָּטָם,

וּמִן מצרים תִפְאַרְתָם" (כ', ד-ה)

 

עוד על הרקע ההיסטורי של הפרק ניתן לקרוא בפוסט מאת פרופ' יהודה אליצור


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

הגלות כחלק מן הגאולה

 

אפשר ודווקא מזה הטעם נקבעה הנבואה כהפטרה לפרשת שמות: כדי להתבונן ולראות אף בה, בפרשת שמות, תמונת גאולה. ואכן, מתוארת תמונת גאולה על ידי הקב"ה באוזניו של משה - "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג', ח); "אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני... אל ארץ זבת חלב ודבש" (שם, יז)
מתוך פסוקים אלו, ניתן להתבונן ביתר פסוקי הפרשה ולראות אף בהן תחנות לגאולה. לאמר, אין גלות וגאולה חזיונות מנותקים זה מזה, אלא כרוכים זה בזה; הגאולה צומחת ועולה מתוך הגלות. אופי גלות מצרים עצמה, מעיד על עניין זה. שכן לעומת גלויות אחרות מאותן 'המובטחות' בתורה, שלגביהן נאמן הכלל "מפני חטאינו גלינו מארצנו", הרי גלות מצרים אינה בבחינת עונש. על כרחך, אין היא אלא חלק מתוכנית בניית העם ועיצובו לקראת השלמתו. נמצאת למד כי גלות מצרים תחנה היא, אפשר ראשונית, בדרך גאולתו של העם.
אלא שרעיון מעין זה ניתן להעלות גם מתוך התבוננות בפרשה גופא, ואילו שילובה של נבואת ההפטרה במסכת הקריאה יש בה כדי להעלות רעיון נוסף.
בפרשה מודגש כמה וכמה פעמים עניין גאולת העם, אבל בתמונות גאולת העתיד, המצויירות על ידי הנביאים, ובעיקר בספר ישעיהו, יש גם קטעים של גאולת עולם; עם ישראל אינו נגאל לבדו, אלא העולם כולו עתיד להיגאל עימו. הזיקה שבין שתי הגאולות באה לידי ביטוי כבר בפסוק הראשון בהפטרה:  "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה" (ו).
מהפרי הישראלי יימלאו פני תבל כולה תנובה. גאולתם של ישראל תניב בשורת שחרור ופדות לעולם כולו. מסתבר, שהזיקה בין ישראל לדרי תבל כולה נוצרה בגלויות השונות. פיזורם של ישראל לבין האומות יש בו גם תועלת, שהרי זה יוצר קשר בלתי אמצעי בין בני ישראל לשאר גויי הארץ, ואף כשישובו בני ישראל לארצם, וישתרשו בה מחדש ויעלו ציץ ויעשו פרחים ופירות, לא יישמרו אלו רק לבני ישראל, אלא יביאו את ניחוחם לעולם כולו.
הרי פן חיובי לגלות, שרק מבט מאוחר, מבט המשקיף מעת גאולה על זמן הגלות יכול לגלות. וגילוי זה חשוב לאותם הקוראים עתה על גלות ראשונה, זו שלא באה כעונש על חטא, זו שכל כולה היא בחינת הכנה לגאולת עם ולגאולת עולם.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון     

Volver al capítulo

תוקף הנישואין

 

" כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ׃ וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר׃ וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ אוֹ כִי יָמוּת...: לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי ה' ..." (א-ד)

אף שתהליך הגירושין זהה בנישואים הראשונים ובשניים, התורה מבדילה בין הסיבות לגירושין בשני המקרים: הבעל הראשון מגרש את האשה משום ש"מצא בה ערוות דבר", ואילו הבעל השני מגרש אותה כיוון שהוא שונא אותה. חלוקה זו מצביעה על הצורך בנימוק רציני יותר כדי לגרש את האישה מהנישואין הראשונים, אך ייתכן שהיא גם מגדירה שני מקרים שבהם אסור לאדם להישאר נשוי לאשתו: לאחר שגירשה ונישאה שנית (כיוון שהיא נטמאה) ולאחר שמצא בה ערוות דבר. לפי הבנה זו, הבעל אינו רשאי להחזיק באשתו לאחר שמצא בה ערוות דבר, והוא חייב לגרשה. היטמאות האישה, אם כן, אינה נובעת רק מכך שהאישה נישאה לאדם אחר לאחר גירושיה, אלא לעובדה שהיא נטמאה עוד כשהייתה ברשותו של הבעל הראשון.

במקרים שונים, התורה קובעת שנישואין חלים מאליהם: לאחר שהאיש הוציא על האשה שם רע למשל. בניגוד לכך, אין כל אפשרות שבני זוג יתגרשו בלי תהליך פורמלי של גירושין. אפילו כאשר הבעל מוצא באשתו ערוות דבר - הגירושין אינם חלים מאליהם, והאיש חייב לגרשה. יותר מכך: אדם יכול בפועל להחזיר את גרושתו לאחר שנישאה למישהו אחר, שכן התורה אוסרת זאת אך אינה מפקיעה את חלות הנישואין. כיוון שהנישואין יוצרים תוקף חזק מאוד - התורה אינה מעוניינת להפקיע אותם באופן אוטומטי, ללא גירושין. אפילו כאשר נוצרת בעיה בנישואין - התורה אינה מפקיעה את הנישואין, והבעל חייב לגרש את אשתו. אין ספק שיש בכך מסר חשוב למציאות ימינו, כאשר ההתייחסות לגירושין הפכה לקלה יותר.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון  

Volver al capítulo

Pages

x