בואו נעשה סדר
פרק כ' ממשיך את "המַשָׂא הזה" על פלשת משנת "מות המלך אחז" (י"ד, כח-לב).
סרגון ה-2 (706-721 לפנה"ס) הוא כנראה ה"צֶפַע" שיצא "משֹרֶש נחש" (שם, כט), אשר כבש את ערי פלשת "מצפון" (שם, לא) – בשנתו ה-3 כבש את עזה, תפס 'במו ידיו' את המלך 'חנון', והגלהו.
בשנתו ה-8 מרד 'עַזוּרי' מלך אשדוד, ושלח שליחים כדי לכונן קואליציה נגד אשור.
בשנתו ה-10 נשלח "תַרתָן" (מפקד צבא בכיר), שהכניע את 'עַזוּרי', והמליך באשדוד את (אחיו) 'אַחימתי', שהיה נאמן לאשור; אבל האשדודים הדיחו את 'אחימתי', והמליכו איש חיל בשם 'יַמַני', שכרת ברית עם מצרים, ועם מלכים באזור.
שליחים של מלכי אשדוד המורדים הגיעו גם אל חזקיהו, שהלך והתחזק, וקשר אליו את שרידי אפרים ומנשה ושבטי הגליל, שנותרו בארץ; כאשר יצא "תַרתָן" להכניע את אשדוד, לבשו "שַׂק" בירושלים כתפילת זעקה, ואחרי הכנעת המרד באשדוד נרגעו, ופִתחוּ שקים.
דווקא אז שלח ה' את ישעיהו להתייצב לפני בית המלך "עָרוֹם ויָחֵף שלֹש שנים" (כ', ג) (בעיקר כשבאו שליחי 'יַמַני' למשוך את חזקיהו למרד האשדודי האחרון) – הנביא יצא למאבק נועז ובוטה כדי לעצור את חזקיהו בן טיפוחיו מלהצטרף למרד המסוכן נגד המעצמה, שה' העלה.
ייתכן, שבפעם הזאת הנביא הצליח – לא ידוע לנו על הצטרפות חזקיהו, וסרגון לא נלחם נגד יהודה.
בשנתו ה-12 בא סרגון בעצמו, החריב את אשדוד, והגלה את תושביה; 'יַמַני' ברח אל בן בריתו במצרים, אבל שם השתלטו 'פרעוני כּוּש' – הם הסגירו את 'יַמַני' ("שְבי מצרים") לתהלוכת השפלה והגליה של סרגון, בסיועם של פרעוני כּוּש –
"נערים וזקנים,
עָרוֹם ויָחֵף וחֲשׂוּפֵי שֵׁת...;
וְחַתוּ וָבֹשוּ מִכּוּש מַבָּטָם,
וּמִן מצרים תִפְאַרְתָם" (כ', ד-ה)
עוד על הרקע ההיסטורי של הפרק ניתן לקרוא בפוסט מאת פרופ' יהודה אליצור
באדיבות אתר 929
הגלות כחלק מן הגאולה
אפשר ודווקא מזה הטעם נקבעה הנבואה כהפטרה לפרשת שמות: כדי להתבונן ולראות אף בה, בפרשת שמות, תמונת גאולה. ואכן, מתוארת תמונת גאולה על ידי הקב"ה באוזניו של משה - "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג', ח); "אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני... אל ארץ זבת חלב ודבש" (שם, יז)
מתוך פסוקים אלו, ניתן להתבונן ביתר פסוקי הפרשה ולראות אף בהן תחנות לגאולה. לאמר, אין גלות וגאולה חזיונות מנותקים זה מזה, אלא כרוכים זה בזה; הגאולה צומחת ועולה מתוך הגלות. אופי גלות מצרים עצמה, מעיד על עניין זה. שכן לעומת גלויות אחרות מאותן 'המובטחות' בתורה, שלגביהן נאמן הכלל "מפני חטאינו גלינו מארצנו", הרי גלות מצרים אינה בבחינת עונש. על כרחך, אין היא אלא חלק מתוכנית בניית העם ועיצובו לקראת השלמתו. נמצאת למד כי גלות מצרים תחנה היא, אפשר ראשונית, בדרך גאולתו של העם.
אלא שרעיון מעין זה ניתן להעלות גם מתוך התבוננות בפרשה גופא, ואילו שילובה של נבואת ההפטרה במסכת הקריאה יש בה כדי להעלות רעיון נוסף.
בפרשה מודגש כמה וכמה פעמים עניין גאולת העם, אבל בתמונות גאולת העתיד, המצויירות על ידי הנביאים, ובעיקר בספר ישעיהו, יש גם קטעים של גאולת עולם; עם ישראל אינו נגאל לבדו, אלא העולם כולו עתיד להיגאל עימו. הזיקה שבין שתי הגאולות באה לידי ביטוי כבר בפסוק הראשון בהפטרה: "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה" (ו).
מהפרי הישראלי יימלאו פני תבל כולה תנובה. גאולתם של ישראל תניב בשורת שחרור ופדות לעולם כולו. מסתבר, שהזיקה בין ישראל לדרי תבל כולה נוצרה בגלויות השונות. פיזורם של ישראל לבין האומות יש בו גם תועלת, שהרי זה יוצר קשר בלתי אמצעי בין בני ישראל לשאר גויי הארץ, ואף כשישובו בני ישראל לארצם, וישתרשו בה מחדש ויעלו ציץ ויעשו פרחים ופירות, לא יישמרו אלו רק לבני ישראל, אלא יביאו את ניחוחם לעולם כולו.
הרי פן חיובי לגלות, שרק מבט מאוחר, מבט המשקיף מעת גאולה על זמן הגלות יכול לגלות. וגילוי זה חשוב לאותם הקוראים עתה על גלות ראשונה, זו שלא באה כעונש על חטא, זו שכל כולה היא בחינת הכנה לגאולת עם ולגאולת עולם.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון
תוקף הנישואין
" כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ׃ וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר׃ וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ אוֹ כִי יָמוּת...: לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי ה' ..." (א-ד)
אף שתהליך הגירושין זהה בנישואים הראשונים ובשניים, התורה מבדילה בין הסיבות לגירושין בשני המקרים: הבעל הראשון מגרש את האשה משום ש"מצא בה ערוות דבר", ואילו הבעל השני מגרש אותה כיוון שהוא שונא אותה. חלוקה זו מצביעה על הצורך בנימוק רציני יותר כדי לגרש את האישה מהנישואין הראשונים, אך ייתכן שהיא גם מגדירה שני מקרים שבהם אסור לאדם להישאר נשוי לאשתו: לאחר שגירשה ונישאה שנית (כיוון שהיא נטמאה) ולאחר שמצא בה ערוות דבר. לפי הבנה זו, הבעל אינו רשאי להחזיק באשתו לאחר שמצא בה ערוות דבר, והוא חייב לגרשה. היטמאות האישה, אם כן, אינה נובעת רק מכך שהאישה נישאה לאדם אחר לאחר גירושיה, אלא לעובדה שהיא נטמאה עוד כשהייתה ברשותו של הבעל הראשון.
במקרים שונים, התורה קובעת שנישואין חלים מאליהם: לאחר שהאיש הוציא על האשה שם רע למשל. בניגוד לכך, אין כל אפשרות שבני זוג יתגרשו בלי תהליך פורמלי של גירושין. אפילו כאשר הבעל מוצא באשתו ערוות דבר - הגירושין אינם חלים מאליהם, והאיש חייב לגרשה. יותר מכך: אדם יכול בפועל להחזיר את גרושתו לאחר שנישאה למישהו אחר, שכן התורה אוסרת זאת אך אינה מפקיעה את חלות הנישואין. כיוון שהנישואין יוצרים תוקף חזק מאוד - התורה אינה מעוניינת להפקיע אותם באופן אוטומטי, ללא גירושין. אפילו כאשר נוצרת בעיה בנישואין - התורה אינה מפקיעה את הנישואין, והבעל חייב לגרש את אשתו. אין ספק שיש בכך מסר חשוב למציאות ימינו, כאשר ההתייחסות לגירושין הפכה לקלה יותר.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון
מתי התפלל משה על ישראל?
אנו מוצאים הבדל משמעותי מאוד בין תיאור חטא העגל בשמות לתיאורו אצלנו: בפרשת כי-תשא מתואר שמשה התפלל לקב"ה וביקש רחמים על בני ישראל, ורק אחר כך ירד מההר עם לוחות העדות בידו, לעומת זאת, בפרשתנו, בהתחלה מקיים משה את צו הקב"ה - "קום רד מהר מזה" (יב), בלי לפנות לקב"ה בתפילה. רק אחרי שירד אל העם, ראה את חטא העגל ושבר את הלוחות, משה עולה חזרה אל ה' ומתפלל שיסלח לעם.
נראה שבסתירה זו, כמו במקומות רבים נוספים במקרא, התיאורים השונים מבטאים שתי בחינות שונות של המציאות. ההבדל המרכזי בין הבחינות מתמקד בשאלה חשובה: האם כשמשה ירד מן ההר הוא ידע שהקב"ה ניחם על רצונו להשמיד את עם ישראל?
לפי התיאור שבפרשת כי-תשא, משה לא היה יכול לרדת מהר סיני בלי לדעת שהקב"ה ניחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו. משה התפלל מייד כששמע על הגזרה, ותפילתו נענתה. ברם, דווקא משום שידע שתפילתו התקבלה, הוא הזדעזע עמוקות כשראה את החטא לנגד עיניו, ועל כן הוא הגיב באופן ספונטני על המעשה על ידי שבירת הלוחות.
לעומת זאת, בפרשתנו מתואר שמשה יורד מן ההר מתוך תחושה שהקב"ה מאס בבני ישראל והחליט להשמידם. כשרואה משה את העגל, הוא מבין שעם ישראל הפר בכך את הברית עם הקב"ה, וכיוון שכך - אין כל משמעות ללוחות הברית. על כן, באופן מחושב וללא חרון אף, שובר משה את הלוחות: "ואתפֹּשׂ בשני הלֻחֹת ואשלִכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם" (יז). אין מדובר אפוא בפעולה ספונטנית, אלא בביטוי סמלי לניתוק הקשר שבין הקב"ה לבין עם ישראל. רק אחר כך מחליט משה שניתן להציל את המצב ולמנוע את הרצון להשמיד את בני ישראל.
שני התיאורים, זה שבפרשת כי-תשא וזה שבפרשתנו, נבדלים אפוא בשאלה מהותית: האם משה ירד מן ההר בהשלמה - לפחות זמנית - עם הגזרה, או שמא הוא הצליח למנוע אותה מייד. נראה לנו, שמבחינה רעיונית אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון
המסע בשנת הארבעים - שתי נקודות מבט
שנת ה-40 מתוארת בפרק במבט שונה מהתיאור בספר במדבר (כ'-כ"א), שם לא נזכר כלל צו ה' האוסר לקחת 'אף שעל' (="עד מדרך כף רגל" - ב', ה) מארצות אדום, מואב ועמון, שהן ירושה מאת ה' לבני לוט ולבני עֵשָׂו.
זוהי זכותם של בני לוט ובני עֵשָׂו בנחלת הארץ שהובטחה לאברהם, וה' ציווה שבני ישראל ישמרו על הזכויות האלה.
אבל מהי "הארץ" שבה נחלו בני עֵשָׂו ובני לוט מכוח אברהם, ומדוע לא נזכר כל זה בספר במדבר?
בלי ספק, "הארץ" היא זו שנזכרה בבראשית (י"ד-ט"ו), במסע 4 המלכים ובברית בין הבתרים, והיא כוללת את עבר הירדן מזרחה מצפון לדרום – השמות – "עַשתרֹת"; "הר/הַררָם שֵׂעיר"; "רפאים"; "אֵימים/אֵמים"; "זוּזים" = "זַמְזֻמים"; "הַחֹרי/ם" – מופיעים יחד רק פעמיים בכל המקרא, בשני הפרקים בבראשית (י"ד-ט"ו), ובפרק ב' בדברים (הגולש לפרק ג'). בני ישראל בהנהגת משה השלימו את כיבוש עבר הירדן המזרחי כולו, מדרום לצפון. כל מה שמעבר לנחלות בני עֵשָׂו ובני לוט, הוא המרחב של ממלכות סיחון ועוג.
בספר במדבר מדובר רק על "ארץ כנען לִגְבֻלֹתֶיהָ" (במדבר ל"ד, ב), ועבר הירדן המזרחי הוא מחוץ ל"ארץ כנען". בספר במדבר (ל"ב) היה צורך להסביר איך התנחלו בני ראובן ובני גד מחוץ ל"ארץ כנען", ואילו בספר דברים (ב'), במבט הפוך, צריך היה להסביר מדוע לא כבשו בני ישראל את ארצות בני עֵשָׂו ובני לוט.
ואכן, בספר דברים כולו, בדברי משה, לא נזכרה "ארץ כנען", אלא "הארץ".
באדיבות אתר 929
אלה הדברים לעם הלוחם
ספר דברים הוא 'תורת האדם' הכלולה ב'תורת ה''. "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְֹרָאֵל" (א) הם המשך ישיר לדבר ה' למשה עם בואם לסיני – "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תְּדַבֵּר, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות י"ט, ו). לכן, עשרת הדיברות ומעמד הר סיני יעמדו במוקד של ספר דברים בפרשנותו של משה. והמצוות, החוקים והמשפטים יסודרו כתולדות של הדיברות; כל זה אחרי המבוא (פרקים א'-ד').
עם ישראל בספר דברים נקרא "גוי גדול" (ד', ז-ח), ו"עם קדוש" (י"ד, ב, כא), אבל הביטוי "ממלכת כֹהנים" לא נזכר, כמו גם תורות הקרבנות והטהרה, ודיני 'מקדש וקדשיו', פרט לעלייה לרגל אל "המקום אשר יבחר ה' לשַכֵּן שמו" (י"ב; ט"ז).
עם ישראל בספר דברים הוא עם לוחם, "אחרי הַכֹּתוֹ את סיחֹן מלך האמֹרי... ואת עוג מלך הבשן..." (א', ד), ועומד לקראת המלחמה הגדולה על הארץ אשר "בעבר הירדן" (ג', כ) מערבה. דיני הקדושה והטהרה הם מעבר לאופק של תקופת המלחמה "כִּי לא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (י"ב, ט).
בכותרות ספר דברים נקרא עם ישראל "כל ישראל" (א', א; ה', א; כ"ט, א; ל"א, א), וגם בסיום (ל"ב, מה; ל"ד, יב); הביטוי הזה חותם את התורה.
לדעתי, פירושו בדיוק כמו 'כלל ישראל' בלשונו של הרב קוק – עִם ערבות הדדית חזקה המחברת את כל בני ישראל כאיש אחד ל'כלל ישראל', תופעה המוכרת לנו בימינו במיוחד בזמני מלחמה.
פרק א' הוא סיפור המסע של ארבעים השנה מחורב (=סיני), בעיני משה.
באדיבות אתר 929
מעמד האשה העצמאית
בנוסף לקרבנות הקבועים, היו המוני בית ישראל מביאים בחגים את נדריהם ואת נדבותיהם למקדש (כט, לט), וזה הקשר בין פרקי המוסף לפרק הנדרים.
התמונה החברתית בפרק היא ברורה – איש הוא 'בן חורין' גמור, ולכן הוא חייב לקיים כל נדר וכל שבועה באופן מלא ומוחלט. ואילו אשה נמצאת לרוב תחת חסות אביה, או תחת חסות האיש שלה, ולכן, הם יכולים להפר את נדריה.
סתם נדר הוא קרבן או תרומה למקדש, וברור שאם היא נדרה, אביה או האיש שלה יצטרכו לשלם את הנדר עבורה. יש גם נדר או שבועה לעינוי נפש, כגון, שהיא נשבעת לצום או לכער את עצמה, או להימנע מיחסי אישות. וגם כאן מובן, שיש לאיש זכות להפר נדר ושבועה, כי זה פוגע ביחסים ביניהם.
אבל מה דינה של אשה עצמאית, 'בת חורין', שלא נתונה לחסות של אב או איש?
בתורה יש רק שתי נשים כאלה – "וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ" (ל, י) – אין שום הבדל ביניהן לבין איש.
בפשט הפרק והמציאות החברתית אז, לא היו רווקות, כי נערה הולכת מבית אביה לבית האיש שלה. אולם חז"ל הכירו גם 'נערה' יתומה, וגם 'בוגרת' רווקה, שכבר יצאה מֵרשות אביה וטרם נישאה לאיש, ואמרו (משנה נדרים פרק יא, י): "תשע נערות נדריהן קימין". כלומר, הן עצמאיות ואין מי שיכול להפר להן נדרים.
דווקא הפרק הזה פותח פתח למעמד של אשה עצמאית, והיא שווה לאיש בדיני התורה. ממש כמו בפרשת בנות צלפחד ומרים הנביאה, שוללת התורה את טענת ההבדל המהותי בין איש לאשה.
באדיבות אתר 929
מסע החיים של האדם
"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" (ב).
בחסידות, מתפרשים מסעות בני ישראל במדבר כמשל למסעו של כל יהודי במהלך ימי חייו, ומקור הרעיון בתורה שנמסרה בשם ה'בעל שם טוב': "כי כל המסעות היו מ"ב והם אצל כל אדם מיום הוולדו עד שובו אל עולמו" (בעל שם טוב על התורה, פרשת מסעי, אות א').
במסגרת זו, ישנן כמה תורות שעוסקות בהיבטים שונים שנוגעים למסע החיים של היהודי, וכמה מהתורות עוסקות בביאור הפסוק בו אנו עוסקים.
ה'דגל מחנה אפרים' מפרש שהביטוי "מוצאיהם למסעיהם" מלמד שמסעות בני ישראל התנהלו בהתאם לנקודת המוצא ממנה הם יצאו למסע.
המשמעות הרעיונית של תורה זו למסע החיים של היהודי ברורה מאליה. לעיתים שגרת החיים עשויה להרחיק את האדם מנקודת המוצא אשר ממנה הוא יצא למסע חייו - דהיינו למלא את ייעודו ותפקידו בהתאם לרצון ה'. האתגר של כל יהודי הוא לדאוג לכך שמסע החיים שלו לא ירחיק אותו אלא יקרב אותו לנקודת המוצא של חייו - "על פי ה'".
כיוון אחר בפירוש הביטוי "מוצאיהם למסעיהם" מופיע בתורה של 'בעל השפת אמת':
"...יציאת מצרים וכל המסעות היה הכל דרך ולימוד לבני ישראל לדורות, להיות נושעים בתוך המצר עצמו, שלא לברוח, רק למצוא דרך תוך המיצר עצמו..." ('שפת אמת', פרשת מסעי, תרס"ד).
לפי ה'שפת אמת', המסעות הן הצרות שעברו על עם ישראל במהלך שנות הנדודים במדבר, והביטוי "מוצאיהם למסעיהם" מלמד שהמוצא והישועה באים מתוך הצרה עצמה. על ידי הצרה יכולים לזכות לדבקות בה' בבחינת "מן המיצר קראתי י-ה" (תהילים קי"ח, ה); ומתוך אותה הדבקות זוכים גם לישועה, כפי שנאמר בהמשך הפסוק "ענני במרחב י-ה".
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון