חרב היונה
על הפסוק "ולא יונו עוד נשיאי את עמי" (יחזקאל מ"ה, ח), מעיר רד"ק: "ולא יונו" - יש בלשון הזה לקיחת ממון האדם או גופו מדעת ושלא מדעת. שלא מדעת - כמו "לא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כ"ה, יז). מדעת - שאונס אותו בגלוי בכח, ומזה "ולא יונו עוד נשיאי את עמי" (יחזקאל מ"ה, ח), וכן "והאכלתי את מוניך" (ישעיה מ"ט, כו), "חרב היונה" (ירמיהו נ', טז), "העיר היונה" (צפניה ג', א).
הביטוי "חרב היונה" נכנס לתודעה כביטוי של חורבן - החרב האונסת, הכופה על בני אדם ומזיקה להם. נראה כיצד השתמשו בביטוי זה במהלך הדורות. כדוגמא לכך נביא מכתב מן המאה החמש עשרה, שנכתב על ידי רבי שמעון דוראן (הרשב"ץ), ממשפחה שמקורה בפרובנס, גלתה לספרד, וברחה לצפון אפריקה. רבי שמעון שימש כרב באלג'יר. וכך הוא כותב:
שו"ת יכין ובועז חלק ב סימן מח
"אני הגבר ראה עני, בשבט עברת הזמן, אשר פח לרגלי טמן... ולכן ראוי לבעל נפש, באפר יתחפש, להוריד עדיו מעליו, וטיט חוצות שם בפניו, ויהמה כיונה, מפני חרב היונה... והאיש הירא את ה' בעת הזה, לא ירדוף אחר הזהב והכסף, כי יצא מלפני ה' הקצף. ואם כתם אופיר כעפר יאסף. יהיה הכל בעיניו היו כלא היו, כי המה הבל. ואחריתם אבל".
יש כאן משחק מילים מעניין: "ויהמה כיונה, מפני חרב היונה..." הקינה שרשב"ץ מקונן, מזכירה את המיית היונה המקוננת. ביטוי זה שגור ומוכר. לביטוי זה מצמיד רשב"ץ את הביטוי המיוחד: "חרב היונה". והוא מציע לכל בעל נפש "להוריד עדיו מעליו, וטיט חוצות שם בפניו, ויהמה כיונה, מפני חרב היונה...". חרב היונה - כמשמעה במקרא ובפרשניו: החרב המקפחת, המקפדת חיי אדם שלא לרצונו. ההורסת והמכלה את כל העומד בדרכה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
Pinhas
Son of Elazar, grandson of Aharon.
At the end of Parshat Balak, the nation of Israel sin with women from Moav and Midyan in a place called Shittim. Israelite men sleep with these women who persuade them to worship their god Ba'al Peor. God punishes the people with a plague. At one point a prince from the tribe of Shimon - Zimri ben Salu - openly has relations with a Midianite woman. This infuriates Pinhas who runs them both through with a spear. As a reward for his zeal, Pinchas is granted God's covenant of peace. Pinhas leads a war of revenge against Midyan. According to the Midrash, Pinhas is one of the two spies Yehoshua sends to Yericho. After the tribes of Reuven, Gad, and half of Menashe return to their land on the eastern side of the Jordan River, they construct an altar which is interpreted by the western Israelites as a break with the nation and a forbidden act. Pinhas heads a delegation to confront the eastern community, and to threaten them with war if they do not remove the altar. The tribes answer that the altar they have built is not for sacrifices, but is a monument to their association with the rest of Israel (Jos. 22). Pinhas is mentioned as presiding over the Israelite army, instructing them via word of God to fight the tribe of Binyamin during the episode of Pilegesh Begivaa. If the same Pinhas is involved, the dramatic story must have taken place soon after the conquest of the land of Israel. Pinhas is an ancestor of Ezra. Another descendant of Pinhas, Gershom, is listed as accompanying Ezra from Babylonia to Israel.
(Courtesy of Rabbi Jonathan Mishkin)
For taking such a principled stand and for being ready to protect the nation of Israel from such immorality, Pinhas is rewarded with the charge of continuing to protect the Jewish people. That was the classic task of the Kohen; to educate the nation of Israel as to God’s laws and traditions, to serve as role models of service of God and to thereby protect the Jewish people from the danger and damage of immorality.
Read more here.
Additional articles about Pinhas:
להמתין לרגע הנכון
כשנחלשו האשורים, וגורשו ממצרים, הובילו פְּסֶמְתיך (הראשון; 609-663 לפנה"ס), ופרעה נְכוֹ (השני; 594-609) להתחדשות התרבות המצרית העתיקה, ושאפו להפוך את ארץ ישראל לאזור חיץ בשליטה מצרית, מול בבל העולָה. יאשיהו מלך יהודה בנה מבצרים על החוף*, והתאמץ מאד לבלום את ההשתלטות המצרית, עד שנפל במגידו (609). פרעה נְכוֹ, שהמליך בירושלם את יהויקים, הגיע עם צבאו עד נהר פרת, לכַרְכְּמיש, למערכה המכרעת במלחמת העולם מול בבל (ג-י).
בשנת 4 ליהויקים (605) ניצח נְבוּכַדְרֶאצַר את המצרים בכַרְכְּמיש, וגם עלה לכס המלוכה הבבלי (ל-43 שנה), והצבא המצרי נסוג למצרים בבהלה. מנקודת מבט יהודית (=ירמיהו), זו הייתה נקמה מאת ה' על הריגת יאשיהו במגידו, בתנאי, שרואים בשליט הבבלי את 'מטה הזעם' ההיסטורי ביד ה', ולא מנסים לעמוד בדרכו.
בשנים הבאות המשיך נבוכדראצר להכות (גם) במצרים שוב ושוב, ולהגלות מעריה החשובות שבויים ופליטים (יג-כו), אף ש(כנראה) לא הצליח לכבוש אותה. כל הניסיונות לצרף כוחות (כ"ז, ג) כדי לשבור את ההגמוניה הבבלית, נכשלו, ונסתיימו באסונות כבדים לכל האזור. למצרים היה חלק גדול מאד באשליות המרד, ולכן, גם חלק קריטי בחורבן ירושלִַם.
ואולם, בדיוק 70 שנה אחרי נפילת יאשיהו במגידו (609) נכנס כּוֹרֶש לבבל (539), ופתח ליהודים את השיבה לירושלִַם - "אל תירא עבדי יעקב" (כז-כח), פירושו, לפי ירמיהו, לדעת להמתין 70 שנה לרגע הנכון, כשתתגלה שוב יד ה' בהיסטוריה לישועת עמו.
בנו של כורש (כַּנְבּוּזי; 525) הצליח לשים קץ למצרים העצמאית, והפך אותה לחלק מהאימפריה הפרסית, שתחת חסותה נבנתה ירושלִַם מחדש - "ושָב יעקוב ושָקַט ושַאֲנַן ואין מחריד" (כז-כח).
----------------------------------------------
* כמו מצד וכתובת חשביהו, בחוף פלמחים.
באדיבות אתר 929
פורענות לבבל, גאולה לישראל
ספר הנבואות על הגויים נחתם בסדרת נבואות פורענות ארוכות על בבל בפרקים נ׳-נ"א. הפורענות שתבוא על בבל שזורה בנבואות נחמה וגאולה לישראל. חורבנה הוא עונש ונקמה שמיימית על חורבן ישראל וחורבן היכל ה׳, והוא שיביא לגאולת ישראל ושיבתו לארצו.
א. ׳כִּי עָלָה עָלֶיהָ גּויֹ מִצָּפוֹן הוּא יָשִׁית אֶת אַרְצָהּ לְשַׁמָּה׳ (ג)
1) הפרק פותח בציון הכיוון שממנו יבוא חורבנה של בבל. למי מתייחס ציון זה?
2) ציון כיוון דומה מופיע בנבואת הפורענות הראשונה של ירמיהו – בנבואת ההקדשה (א׳,יג-טו), וחוזר פעמים רבות לאורך ספרנו. שימו לב גם לדמיון המשמעותי בין תיאור הפורענות על בבל בפסוק מא בפרקנו לנבואת הפורענות על ישראל לעיל ו׳,כב. מה משמעות הדבר ביחס לפורענות על בבל?
ב. בין תיאורי חורבן בבל שזורות נבואות על גאולת ישראל הרוויות דימויים מעולם רעיית הצאן (ו-ח; יז-יט).
1) פסוקים ו-ז מתארים את מצבם של ישראל, שהביא לחורבנם וכיליונם. עמדו על המשל והנמשל בפסוקים אלה. מיהו האחראי למצבם? שימו לב לניגוד שבין דברי הצרים (ז) לדברי ה׳ בתחילת הספר (ב׳,ג) ועמדו על שורש הניגוד ביניהם, העולה מן הפסוקים שבפרקנו. עיינו בקריאת הנביא לישראל בפסוק ח, ושימו לב לשינוי במגמה ובתפקיד ההנהגה (העתודים בתנ"ך הם הזכרים מובילי העדר).
2) בפסוקים יז-יט נמשך הדימוי לצאן. על מי מוטלת האשמה על אבדן ישראל כאן, וכנגד זה מי יוביל את ישראל אל נווהו?
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"
על מה הזעם הגדול?
יש פרקים בתולדות העמים הדומים להתפרצות הר געש: עם השוכן אי-שם מעבר לארצות התרבות והנמצא בדרגת התפתחות ירודה, פורץ והורס כל מה שבדרכו, מחריב הישגי תרבות של דורות, ולבסוף הוא משתקע באחת מהארצות שכבש ומתחיל לפתח תרבות משלו. כח אדיר כמו זה התפרץ בצפונו של חצי האי ערב, סילק כל מה שהיה בדרכו, הרס את מדינת אדום, הבריח את תושביה, וכשנרגע הקים את מדינת הנבטים. לאחר כמה דורות הפכה להיות מרכז תרבותי ראוי לשבח, הן בבחינת הסחר הבין לאומי שפיתחה והן בבנין ערים שהקימה לתפארת, אבל בדרכה זו הרסה כליל את מדינת אדום.
על גירוש האדומים מארצם על ידי הנבטים אומר עובדיה: "עד הגבול שלחוך כל אנשי בריתך. השיאוך, יכלו לך אנשי שלומך" (עובדיה א', ז). אנשי בריתך, אנשי שלומך הם השותפים של אדום בסחר השיירות בערב. השותפים נוכחו לדעת שהם הם מקור העושר וניתן להמשיך בעסקים גם בלי האדונים האדומים, קמו עליהם וגרשו אותם. בראש המהפכה עמדו בני שבט ערבי - הנבטים והצטרפו אליהם שבטי ערב אחרים מאנשי השיירות. עובדיה מצטט, כאילו, את הסיסמה שקראו שבטי ערב זה לזה: "שמועה שמענו מאת ה' וציר בגויים שלח, קומו ונקומה עליה למלחמה" (שם, א). על תוצאותיה של המלחמה בין שבטי ערב לבין אדום אומר ירמיהו (מ"ט, י): "כי אני חשפתי את עשו... שדד זרעו ואחיו ושכניו...". כל פרק מ"ט הוא ביטוי עז של שנאה לאדום ושמחה לאיד על חורבנה.
מסתבר שהיה באדום הרג רב, רבים נפלו והניצולים ברחו. שיחקה להם לבורחים השעה, הם הגיעו ליהודה כאשר צבא נבוכדנאצר כבש את ירושלים. עתה הפכו פליטי אדום כלי-שרת בידי מלך בבל. הם סייעו לנבוכדנאצר בחורבן ירושלים, רדפו אחרי פליטי יהודה והסגירו אותם לבבלים למות, להגליה או מכירה לעבדות. בעת מעשיהם אלה ניתנה הרשות לאדומים להתנחל בערי יהודה, שרוקנו מיושביהם.
הגולים, בשבתם על נהרות בבל, זכרו את המעשה הזה של מי שהיו בתחילה שותפים למרד בבבל והפכו למשרתיו של נבוכדנאצר ומסייעים בחורבנה של יהודה. ועל כך הם התפללו ואמרו: "זכור ה' לבני אדום את יום ירושלם האומרים - ערו, ערו עד היסוד בה" (תהלים קל"ז, ז).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
בכל מקום שגלו - שכינה עמהם
"וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם וְהַאֲבַדְתִּי מִשָּׁם מֶלֶךְ וְשָׂרִים נְאֻם ה'" (ירמיהו מ"ט, לח)
מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה יד ד"ה ויהי מקץ
וכן את מוצא בכל מקום שגלו ישראל כביכול גלתה שכינה עמהם:
גלו למצרים - שכינה עמהם, שנאמר: "הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים" (שמואל א ב', כז),
גלו לבבל - שכינה עמהם, שנאמר: "למענכם שלחתי בבלה" (ישעיהו מ"ג, יד),
גלו לעילם - שכינה עמהם, שנאמר: "ושמתי כסאי בעילם" (ירמיה מ"ט, לח),
גלו לאדום - שכינה עמהם, שנאמר: "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה" (ישעיהו ס"ג, א).
וכשעתידין לחזור כביכול שכינה חוזרת עמהן שנאמר: "ושב ה' אלהיך את שבותך" (דברים ל', ג) אינו אומר 'והשיב' אלא 'ושב',
ואומר: "אתי מלבנון כלה" (שיר השירים ד', ח) וכי מלבנון היא באה? והלא ללבנון היא עולה. ומה תלמוד לומר "אתי מלבנון כלה"? כביכול [אני ואת מלבנון גלינו] אני ואת ללבנון עולים.
מכילתא דרבי ישמעאל - מדרש תנאים לספר שמות, מבית מדרשו של רבי ישמעאל. המדרש מפרש הן את החלקים ההלכתיים והן את שאר הפסוקים בחומש ומכיל דברי אגדה רבים. המדרש עוסק רק ב12 פרקים מתוך 40 פרקי ספר שמות. המדרש מחולק לתשע מסכתות. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)
Yitro
High priest of Midyan and father-in-law of Moshe. Yitro gives his daughter Zipporah to Moshe in marriage and then sends the couple off to Egypt to do God's bidding. Moshe 's father-in-law comes to meet the nation of Israel as they move through the desert following their Egyptian escape. He brings Zipporah his daughter and his two grandsons Gershom and Eliezer with him. Yitro is delighted to hear of Israel's successes and is convinced that God is greater than all other possible gods.Yitro advises Moshe to appoint assistants to ease the burden of running the nation, advice that Moshe adopts. Moshe appeals to Yitro to join him and the nation on their march to the land of Israel. (Courtesy of Rabbi Jonathan Mishkin)
Yitro recognizes the might and power of God's hand through Israel's successes and history, despite not experiencing them firsthand. He provides Moshe with advice that allows Moshe to function as a more successful leader of the nation.
Read more about Yitro here.
Hannah
Wife of Elkana and mother of Shmuel. Elkana has two wives: Hannah and Pnina. Pnina is blessed with children and vexes her co-wife who is barren. The situation, which terribly distresses Hannah, is not ameliorated by Elkana's claim that he is better for her than ten sons. The family frequents the Mishkan at Shilo where they worship and sacrifice. At one of these visits Hannah prays to God for a son, vowing to dedicate his life to the service of the Lord. Her silent prayer to God is misunderstood by Eli, the kohen gadol, as the mutterings of a drunken woman. Hannah corrects his impression, telling him that she is pouring her heart out to God. Hannah conceives soon after. She names her son Shmuel saying, "I have requested him from God".When the child is weaned, Hannah brings him to Eli to report for his service. The mother offers a second prayer of thanks. Hannah visits her son annually and has another five children. Hannah's pleas and thanks to God are read as the haftara on the first day of Rosh Hashana.
(Courtesy of Rabbi Jonathan Mishkin)
Hannah's powerful character is at the center of the first story in the Book of Shmuel. Hannah copes with her challenges through emunah and extraordinary strength of character, while forging new paths toward serving God.
Read more about Hannah in the following articles:
The Character of Chana (part I)