קבר אחים בדרך לירושלים
80 איש, ישראלים "מִשְכֶם, מִשִלוֹ ומִשֹמרוֹן" (ה), שעלו לרגל לבית ה' "בחֹדש השביעי" (=תשרי; א) עם מנחה ולבונה, הם הוכחה ניצחת לכך שלא כל 'עשרת השבטים' גלו בחורבן שומרון, ורבים מהנשארים נקשרו לירושלִַם בחגיגות הפסח הגדולות של חזקיהו ויאשיהו (בימי בית שני התחברו לממלכה החשמונאית, וחלק מהם נמצא בתוך כל ציבור יהודי).
הם יצאו מבתיהם בטרם נודע להם על חורבן הבית, ורק בדרך קרעו בגדים והגיעו למִצפָּה, מבלי להעלות על דעתם איזה רָשָׁע מחכה להם אחרי שרצח את גדליהו; עשרה מהם הבטיחו לו מטמונים וניצלו (ח); 70 ישראלים נרצחו יחד עם אחיהם מיהודה ובנימין שהיו עם גדליהו.
המִצפָּה (=תֵל א-נַצְבֶּה, בדרום רמאללה) יושבת על מעבר צר של הדרך הראשית (בין שתי גבעות, מצפון לעטרות); במעבר הצר, מתחת לשער המִצפָּה, נחפר בור עמוק בגבול הממלכות ישראל ויהודה – "אשר עשה המלך אסא (=נין של שלמה) מפני בַּעשָא מלך ישראל" (ט; מלכים א ט"ו, טז-כב), באחת ממלחמות האחים הקשות מימי בית ראשון.
את הבור הזה "מִלֵא (הרוצח) ישמעאל בן נתניהו חללים" (ט), ובו נקברה התקווה האחרונה ביהודה של בית ראשון. מלחמת האחים בין ישראל ויהודה נחתמה בבור הגבול המסמל אותה, ויחד נקברו בו חללים יהודים וישראלים.
כעשרים שנה נסענו מהיישוב עפרה לירושלים דרך רמאללה, ועברנו במעבר הצר מתחת למִצפָּה; במקום הצר היה תמיד מחסום של צה"ל; פעמים רבות חשבתי על החללים הקבורים אֵי שם בצידי הדרך ועל המשמעות ההיסטורית של הפילוג הנורא בין יהודה לישראל, על מלחמת האחים ועל צום גדליה, שהיה צריך לחול באמת ביום הזיכרון של ראש השנה.
באדיבות אתר 929
שיבת ציון של גדליה בן אחיקם
מיד לאחר החורבן ממנה מלך בבל את גדליה בן אחיקם לשליט האזור. מקובל לראות בשלטון גדליה משהו חסר: מנהיג שאינו מבית דוד, מנהיג נאיבי שלא קשוב למתרחש סביבו ושולט על קבוצה מעטה של אנשים. למעשה ראוי לשים לב לתהליכים שמתרחשים בימי גדליה.
גדליה קורא לדלת הארץ לקום ולהתאושש מהחורבן: "אל תיראו מעבד הכשדים. שבו בארץ ועבדו את מלך בבל וייטב לכם... אספו יין וקיץ ושמן ושמו בכליכם ושבו בעריכם אשר תפשתם" (ט-י). גדליה מנסה לעודד את שארית העם ומשכנע אותם להשלים עם המצב.
דבריו של גדליה צוברים תאוצה וגורמים לתופעה יוצאת דופן: "וגם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום ואשר בכל הארצות... וישבו כל היהודים מכל המקמות אשר נדחו שם ויבאו ארץ יהודה אל גדליהו" (יא-יב) התיאור כאן הוא לא אחר מאשר קיבוץ גלויות. יהודים מארצות שונות שבים אל יהודה ומקבלים את מנהיגות גדליה.
לא רק זאת אלא שגדליה מקבל את דברי הנביא ירמיהו שחוזרים על עצמם שוב ושוב בספר: "עבדו את מלך בבל וחיו" (כ"ז, יז). לפנינו מציאות אוטופית: מנהיג שקשוב לנביא, והולך בדרך ה' ובמקביל, קיבוץ גלויות.
אך, למרבה הצער, תקופת גדליה בן אחיקם פספסה את הבשורה הגדולה. יהודה הייתה רגע לפני הנחמה הגדולה: "עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת" (ל"ב, טו), אך רצח המנהיג שינה הכול, ובמקום נחמה גדולה זכו שארית העם לפורענות נוספת במצרים.
סוכם ונערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך שיעור שהועבר בימי העיון בתנ"ך
סוף (צורם) לסיפור
לאחר רצח גדליה בן אחיקם, ובעקבות העובדה שישמעאל בן נתניה לא מציב אלטרנטיבת הנהגה, העם מעוניינים להימלט למצרים "מפני הכשדים כי יראו מפניהם" (מ"א, יח).
הירידה למצרים מייצגת רפיסות וחולשה פוליטית, אך נראה שהיא מבטאת דבר חמור יותר. התורה מזהירה מפני החזרה למצרים: "וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים י"ז, טז).
במצרים בני ישראל הפכו מבני יעקב לעם ישראל: הישראלים התנערו מהתרבות המצרים האלילית ושבו אל ה'. החזרה למצרים בימי ירמיהו משקפת לא רק את התפוררות הממלכה והעיר, אלא גם את התפוררות העם.
העם הנשארים בארץ מעוניינים לרדת למצרים מכיוון שהם מרגישים שהם לא יכולים להיות עצמאיים, וברצונם להיות תחת שלטון גדול שיגן עליהם מפני הבבלים.
אותם יורדים היו צריכים להיזכר בנבואת ישעיהו: "הוי הירדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו ויבטחו על רכב כי רב ועל פרשים כי עצמו מאד ולא שעו על קדוש ישראל ואת ה' לא דרשו... ומצרים אדם ולא אל, וסוסיהם בשר ולא רוח! וה' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזר ויחדו כלם יכליון. כי כה אמר ה' אלי... כצפרים עפות כן יגן ה' צבאות על ירושלם גנון והציל פסוח והמליט" (ישעיהו ל"א, א-ה)
מי את מלכת השמים?
"מלכת השמים" מוזכרת פעמיים בספר ירמיהו. בפעם הראשונה בפרק ז': "הַאֵינְךָ רֹאֶה מָה הֵמָּה עֹשִׂים בְּעָרֵי יְהוּדָהְ... וְהַנָּשִׁים לָשׁוֹת בָּצֵק לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם" ובפעם השנייה בפרקנו: "כִּי עָשֹׂה נַעֲשֶׂה אֶת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יָצָא מִפִּינוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּיךְ לָהּ נְסָכִים כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבֹתֵינוּ... וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים, וְרָעָה לֹא רָאִינוּ" (מ"ד, יז)
מיהי מלכת השמים ומדוע עם ישראל עובדים אותה? ישנן שתי סברות לגבי זהותה של מלכת השמים. האפשרות הראשונה היא לראות במלכת השמים כינוי לעבודת אלילים כללית שקשורה לעבודת צבא השמים, כפי שמופיע בתורה (דברים ד', יט). האפשרות האחרת שמוכרת היא לראות במלכת השמים אלה ספציפית, שהיא אשתר, אלת האהבה והפריון המסופוטמית.
במסופוטמיה תפסה אשתר מקום חשוב במיתוסים ובסיפורי העם. באכדית מכונה האלה אשתר "מלכת השמים" או "נסיכת השמים", ולא רק זה, אלא שסמלה של האלה אשתר הוא כוכב נוגה, וכנראה שאותם "כַּוָּנִים" שעושות נשות יהודה למלכת השמים הם בצק בצורת כוכב. מסתבר שבתקופת מנשה בן חזקיהו פולחן האלה אשתר התחזק והפך להיות פולחן חשוב ביהודה.
ואם נשאל כמה חשובה האלה אשתר לאנשי יהודה, נענה שבפרקנו העם תולים את החורבן בהפסקת הפולחן לאלה אשתר. לאמור, לדעתם דווקא עבודת ה' היא זו שהובילה לחורבן. ולהבנתם, אם הם היו ממשיכים לעבוד את אשתר, כנראה שירושלים לא הייתה נחרבת.
חילופי מעצמות
"לְמִצְרַיִם עַל חֵיל פַּרְעה נְכו מֶלֶךְ מִצְרַיִם
אֲשֶׁר הָיָה עַל נְהַר פְּרָת בְּכַרְכְּמִשׁ
אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל
בִּשְׁנַת הָרְבִיעִית לִיהויָקִים בֶּן יאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה" (ב)
העיר כרכמיש נמצאת על שפת חלקו העליון של נהר פרת, עיראק של היום. העיר יושבת על פרשת דרכים, בן נינוה בירת אשור, חרן, וצפון סוריה. מיקומה הזמין כובשים לעשות מאמץ לכבשה. ואמנם, תחילה הייתה כרכמיש בשליטה מצרית, עברה לשליטה חתית, ואז נפלה בידי אשור. כאשר כבשו הבבלים את חרן בשנת 609 לפני הספירה הנוצרית, נוצרה קואליציה בין האשורים והמצרים, נגד בבל. מתקופה זו נשאר כוח מצרי בכרכמיש ובסביבתה, וממקום זה שלטו בסוריה והתקיפו את הבבלים. בשנת 606 הצליחו המצרים להניס את הבבלים, ושנה אחר כך, בשנת 605 לפני הספירה הנוצרית ערך יורש העצר נבוכדנצר את צבאו, חצה את הפרת, הכה את הצבא המצרי שישב בכרכמיש, והניסו.
ניזכר עכשיו בנעשה בארץ באותם ימים. לפני שלוש שנים ערך פרעה נכה מסע מלחמה בארץ. יאשיהו שמלך אז ניסה למנוע ממנו לעבור בה. בקרב מגידו נפגע יאשיהו ומת. פרעה המשיך בדרכו לחרן. לאחר שסיים את הקרב חזר לארץ, הסיר מכיסאו את יהואחז בנו - לאחר שלושה חודשי מלוכה - והמליך את יהויקים. אחת עשרה שנים מלך יהויקים (מלכים ב כ"ג, לו), בשנה הרביעית למלכותו התרחש קרב כרכמיש, ונוצחו המצרים על ידי הבבלים. שנה אחר כך, בשנה החמישית ליהויקים, כבש נבוכדנצר את ארץ ישראל ויהויקם היה לו עבד 3 שנים. אחרי 3 שנים מרד בנבוכדנצר, שלוש שנים עמד במרדו, עד שעלה נבוכדנצר וכבש את ירושלים, והמלך יהויקים נקבר "קבורת חמור... סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים" (ירמיה כ"ב, יט).
ירמיהו נושא את דבריו בנקודה בה נפלה מצרים, ובבל תפסה את מקומה כאימפריה עולמית. החילופין לא היה מאורע משמח כל עיקר. מצרים הרגה את יאשיהו, המלך האהוב, והטילה מסים כבדים על הארץ. ונבוכדנצר, שמילא את מקום פרעה נכה - אנו יודעים מה עשה לארץ הזאת.
וירמיהו עומד בצומת הדרכים הזה של ההיסטוריה, ונושא דברי לעג למצרים. ושתים סיבות לו לירמיהו: להראות כי מצרים משלמת על רעותיה, וכדי להחליש את האוריינטציה המצרית, בחינת: אויב אויבי - אוהבי. מצרים היא אויב בבל, ובכל זאת אל לעם לתלות בה תקווה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
מי הסגיר את צדקיהו?
"וַיָּבֹאוּ כֹּל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וַיֵּשְׁבוּ בְּשַׁעַר הַתָּוֶךְ... וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָם צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְכֹל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַיִּבְרְחוּ וַיֵּצְאוּ לַיְלָה מִן הָעִיר דֶּרֶךְ גַּן הַמֶּלֶךְ בְּשַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתָיִם וַיֵּצֵא דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה. וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂגוּ אֶת צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ..." (ירמיהו ל"ט, ג-ה)
דרך גן המלך - מערה היתה לו מביתו עד ערבות ירחו ויצא לילך דרך המערה
מה עשה הקדוש ברוך הוא לקיים "ופרשתי את רשתי עליו" (יחזקאל י"ב, יג)?
זימן צבי לפני הכשדים מהלך על גג המערה חוץ לעיר ורצו אחריו לתפשו
והוא רץ עד פתח המערה וראו את צדקיהו יוצא מן המערה.
רש"י - ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.
העם משלם את המחיר
בתחילת פרק מ"ו ירמיהו מנבא על עלייתה של בבל ועל כישלונה של מצרים לעצור את השתלטותה של בבל על המרחב האזורי. נבואה זו מתייחסת לקרב כרכמיש, הנערך על גדות נהר הפרת, כשמצרים מנסים לקדם את פני הרעה ולעצור את בבל בצפון. הנבואה הבאה (מפס' יג והלאה) מתייחסת לשלב הבא בתהליך; המלחמה איננה בפרת אלא במצרים כשנבוכדנאצר בא להכות את ארץ מצרים.
משמעות העניין היא שמאחרי כל החלטה מדינית וצבאית, יש מחיר אנושי שיגבה מן המצרים. מאבק פרעה על מעמדו הגיאו-פוליטי לא יסתיים רק בירידת קרנה של מצרים אלא בכיבוש מצרים עצמה, ואזרחי מצרים ישלמו על כך מחיר גבוה. תיאור המציאות הוא "כי אכלה חרב סביביך" (יד) ותחושת המצרים היא "קומה ונשבה אל עמנו ואל ארץ מולדתנו מפני חרב היונה" (יז). מלבד החרב, אף הגלות מאיימת עליהם וארצם עתידה להיחרב: "כלי גולה עשי לך יושבת בת מצרים כי נוף לשמה תהיה, ונצתה מאין יושב" (יט). ההנגדה ליחזקאל, המנבא אף הוא על שממה וחורבן של מצרים ("הנני מביא עליך חרב והכרתי ממך אדם ובהמה. והיתה ארץ מצרים לשממה וחרבה"; יחזקאל כ"ט, ח-ט) בולטת. נימוקו של יחזקאל הוא "וידעו כי אני ה'" (שם) ואילו ירמיהו מתעלם מכל זה ורק מתמקד בעצם החורבן.
ירמיהו מדמה את מצרים ל"עגלה יפה פיה" (כ). העגלה מהווה סמל לבורגנות שבעה ודשנה, ושחיטתה על ידי הכוח הבבלי ("קרץ מצפון בא בא"; כ) מסמלת את הרס החיים הנוחים של המצרים.
גם בתקופת שעבוד מצרים, האיש המצרי ברחוב שילם את מחיר מלחמתו של פרעה בעם ישראל: תבואתו ומחייתו נהרסו, חייו הושבתו ובנו הבכור הומת. אולם, לולא תמיכת העם ושותפותו, לא היו ישראל סובלים כפי שסבלו במצרים ולא היו מוכים כפי שהוכו. התמיכה העממית היא שאפשרה את דיכוי עם ישראל, ובני מצרים היו שותפים מלאים לשעבוד. ולכן כל העם המצרי נענש ולא רק פרעה.
גם בירמיהו מ"ו נתפסת "יושבת בת מצרים" (יט) כמזדהה עם פרעה ומסייעת בידו ועל כן היא נענשת יחד עמו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון
מפלת מצרים
פרק מ"ו פותח את ספר הנבואות של ירמיהו על הגויים. בפרק כלולות שתי נבואות פורענות על מצרים מתקופות שונות: הנבואה הראשונה נאמרה בשנה הרביעית ליהויקים וחוזה את נפילת צבא מצרים מול בבל בקרב כרכמיש, בסמוך לנהר פרת (א-יב). הנבואה השניה בפרק אינה מתוארכת אך היא מאוחרת לנבואה הראשונה, ומתוארת בה עליית נבוכדראצר על ארץ מצרים עצמה, כיבושה והגליית חלק מאוכלוסייתה (יג-כו). הפרק חותם בנחמה לישראל – ׳וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל, כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוקֹ וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם׳.
א. תיאור מפלת מצרים מופיע בשתי פסקאות מקבילות: ג-ו, ז-י.
1) ׳עִרְכוּ מָגֵן וְצִנָּה וּגְשׁוּ לַמִּלְחָמָה׳ (ג) השוו בין המתואר בפסוקים ג-ד לפסוקים ה-ו ועמדו על הלעג הנובע מהניגוד ביניהם.
2) ׳מִי זֶה כַּיְאֹר יַעֲלֶה כַּנְּהָרוֹת יִתְגָּעֲשׁוּ מֵימָיו׳ (ז) בעוד הפסקה הקודמת תיארה רק את ההכנות הפיזיות למלחמה ואת ההפסד - בפסקה זו מצטרף מימד נוסף. עמדו על מימד זה בהכנה למלחמה ובתוצאותיה. שימו לב לחזרת הפועל על"ה במהלך הנבואה ולהקשריו השונים, והתייחסו גם להופעתם של שני סמלי גאוות מצרים בנבואה – היאור והסוסים.
ב. ׳קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵך׳ (כב) - בנבואה השניה מתוארת קריסתה של מצרים לנוכח צבאות נבוכדראצר. במהלך הנבואה מופיע דימוי מיוחד, המדמה את זעקת מצרים הנחרבת לנחש. חשבו על הניגוד המובנה בפסוק בין עוצמת הקול שאנו מצפים לה לקולו של הנחש. מה לדעתכם משמעותו של דימוי זה?
עיינו במדרש המופיע ברש"י לפס׳ כב, ועמדו על משמעות הזיקה שיוצר המדרש בין מצרים לנחש על רקע סיפור עונשו של הנחש הקדמוני בגן עדן: ׳למדנו מכאן שכשאמר הקב"ה לנחש על גחונך תלך וקיטע את רגליו, הלך קולו מסוף העולם ועד סופו׳.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"