גדולתו של ברוך

 

משפחתו של ירמיהו התנכרה אליו (י"א, יט-כג; י"ב, ו); ה' אמר לו לא לשאת אשה ולא להוליד ילדים בארץ הנחרבת (ט"ז, ב); אבל ברוך היה תמיד לצדו, כמו יהושע למשה, ואלישע לאליהו - לכן, הוא ציפה וקיווה להמשיך כנביא את רבו - וה' סירב לו, כי אין עוד המשך נבואה בשעת הרעה הגדולה - "ואתה תבקש לך גדֹלות? - אל תבקש!" (מ"ה, ה).

אבל לנו מותר לבקש ולמנות את הגדולות והנצורות של ברוך בן נריה:

1. ברוך בן נריה היה האיש היחיד שליווה את ירמיהו לאורך כל הדרך (ל"ב, יב-טו; ל"ו, ד-לב; מ"ג, ג, ו);

2. ברוך כתב את נבואות ירמיהו, "מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה, ואני כֹּתֵב על הספר בַּדיו" (ל"ו, יח), וגם קרא את מגילת התוכחות בבית ה' ביום צום באזני העם, ובאזני השרים (שם, ט-י), במעמד שמזכיר את קריאת 'ספר התורה' באזני יאשיהו (מלכים ב כ"ב, י-יא);

3. חותמו של 'ברכיהו בן נריהו הספר' (בכתב עברי קדום) התגלה ופורסם בירושלים (על ידי נ' אביגד); הוא כנראה היה ממשפחה מיוחסת (ל"ב, יב), ואחיו "שריה בן נריה בן מַחסֵיה... שר מנוחה" (נ"א, נט). ברוך עזב את מעמדו וכבודו, והלך אחרי ירמיהו לסבול יחד איתו – "יגעתי באנחתי, ומנוחה לא מצאתי" (מ"ה, ג);

4. בהנחה, שברוך בן נריה היה גם העורך של ספר ירמיהו, אפשר לטעון כלפיו, שישנן הרבה חזרות ואי סדר רב מדי בעריכת הספר - אבל זה משקף בדיוק את התנאים המחרידים בהם נכתב ונערך הספר, בבריחות ובמחבואים, במערות ובכלא, ובמצרים בסוף ימיו של הנביא;

אי אפשר שלא להעריץ את פועלו של האיש המופלא הזה!


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מדוע ברוך לא הפך לנביא?

Volver al capítulo

הוויכוח היהודי

 

חלון הקשבה נדיר לוויכוחים הסוערים ביהודה בסוף ימי בית ראשון, מאז חורבן שומרון, ומאז חורבן לכיש ושפלת יהודה בידי סנחריב -

"הדבר אשר דִבַּרתָ (=ירמיהו) אלינו בשֵם ה' -
איננו שֹמעים אליך; כי עָשֹׂה נעשה...
לקַטֵר לִמְלֶכֶת השמים (=אִשְתַר, 'מלכת' השמים)...
כאשר עשינו אנחנו ואבֹתינו, מלכינו ושרינו (=בימי מנשה),
בערי יהודה וּבחֻצוֹת ירושלִַם - וַנִשְׂבַּע לחם,
ונהיה (בחיים) טובים, ורעה לא ראינו;
וּמִן אז חָדַלנוּ לקַטֵר לִמְלֶכֶת השמים והַסֵך לה נסכים
(=בימי יאשיהו) חָסַרנוּ כֹל, ובחרב וברעב תַמְנוּ" (טז-יח)

עבור יראי ה' ותלמידי הנביאים בימי חזקיהו, העיקר היה הנס של הצלת ירושלִַם;
עבור השואפים להשתלב במרחב (האלילי) העיקר היה אבדן האמונה ב"שמע ישראל";
חסידי ההשתלבות ראו את מנשה כמלך הטוב ביותר שקם ביהודה - 55 שנות רגיעה ויציבות בלי מסעות עונשין אשוריים;
יראי ה' ותלמידי הנביאים נרדפו והוצאו להורג בידי מנשה - מנשה שיא הרֶשַע, והסיבה העיקרית לחרון אף ה';  
חסידי ההשתלבות ראו ביאשיהו אסון -  קנאות דתית ולאומית, ורדיפת עובדי אלילים;
יראי ה' ראו ביאשיהו נֵס מופלא - חזרה לפסח חזקיהו, לתורה ולדרך הנביאים - יהודה התעצמה וחזרה לשפֵלה ולצפון;
חסידי ההשתלבות: נפילת יאשיהו במגידו - תוצאה בלתי נמנעת של מדיניות הרפתקנית;
יראי ה': נפילת יאשיהו - תחילת ההידרדרות לחורבן - יהויקים - חזרה לשֵפֶל ולרֶשַע של מנשה ברדיפת הנביאים;

יהודים תמיד מתווכחים - מי אשם בצרות ובמרורים שספג דור שלם במדבר, ביציאת מצרים? לפי 'מפלגת' דָתָן ואבירם, משה הוא האשם - לפי משה ויהושע, דָתָן ואבירם (ודומיהם) אשמים. אין שום סיכוי לשכנע בוויכוחים המתנהלים עד היום - יש רק נקודת הכרעה אחת:

לולי הנביאים ותלמידיהם לא היינו קיימים, ולא היה שום ויכוח.  


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

הנבואה האחרונה במצרים

Volver al capítulo

פרשנות ההיסטוריה

Volver al capítulo

משנים כיוון, חוזרים למצרים

 

הירידה למצרים סגרה מעגל. עם ישראל כשיצא ממצרים קיבל תורה, החזרה למצרים בימי ירמיהו לא הייתה רק בקשת מקלט זמני, או אפילו קבוע, אלא התנערות גמורה מן התורה ומן האמונה הישראלית. נכון, קולות כאלה נשמעו גם בבבל (ראו יחזקאל כ', לב), ומאידך, גלות יהודית נאמנה התפתחה גם במצרים (בפרט באלכסנדריה) בימי בית שני; אבל הגל שירד למצרים (עם ירמיהו) מתוך חורבן כללי של יהודה, הרים דגל של עבודת אלילים (ויעיד הפרק הבא); כך גם הבינו חז"ל (ירושלמי סוכה פרק ה', א):

"תני רבי שמעון בן יוחי: בשלושה מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב ארץ מצרים... ובשלשתן חזרו, ובשלשתן נפלו; אחת בימי סנחריב מלך אשור... ואחת בימי יוחנן בן קָרֵחַ...";

'תַחְפַּנְחֵס' (=תל דֶפנֵי, ממערב לקנטרה) שכנה בקצה הצפון-מזרחי של דלתת הנילוס, קרובה יחסית למרחב הלא-מצרי, ונמצאו בה שרידים בולטים של פולחנים שמיים, ושרידים רבים מיוון. המלחמות בין נבוכדראצר לבין הפרעונים השפיעו במיוחד על עיר גבול זו, ומבחינה זו היורדים טעו מאד. יהודה לא ישבה על דרכים חשובות, ואחרי חיסול המרד ושריפת ירושלים לא היו הבבלים נמשכים לעסוק בה (כמו שהיו מעדיפים כניעה על מצור של 3 שנים), אבל 'תַחְפַּנְחֵס' בקצה המזרחי של דלתת הנילוס הייתה יעד מרכזי לבבלים, והיא ודאי נפגעה פעמים רבות; גם אם נבוכדראצר לא כבש את מצרים, רק הציב את כסאו בפתח, לקח שלל ושביה, ויצא כמו רועה שעוֹטֶה עליו בגד (=מעיל; י-יב).

ב'תַחְפַּנְחֵס' לא נוסדה גלות יהודית במצרים, אלא נעשה ניסיון (נוסף) למחיקת האמונה היהודית עם הזהות היהודית, בתוך זירת המלחמות בין בבל למצרים על השלטון במרחב.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

הצלה מדומה במצרים

Volver al capítulo

זמנך עבר

 

רועדים מפחד מנקמה בבלית צפויה על רצח גדליהו, פנו המפקדים הצבאיים ובראשם יוחנן בן קָרֵחַ בבקשה נואשת לירמיהו, שיתפלל בעדם אל ה', ואף התחייבו חגיגית בביטויים מלשון התורה והנביאים, לשמוע (הפעם) בקול ה', כפי שיאמר להם הנביא.

האם להישאר בארץ למרות הפחד? או לרדת למצרים? (אותה "משענת הקנה הרצוץ", שעמדה מאחורי המרידות של יהויקים ושל שרי צדקיהו, והביאה לחורבן?); כאן ניתן להתבונן מקרוב בקושי הנורא של נבואת אמת. 

ירמיהו הבטיח להתפלל, וה' ענה לו "מקץ עשרת ימים" (ז) - זמן לא רב בשביל לאמץ את כל הכוחות לריכוז הפנימי הדרוש לנבואה, ובשעה כה קשה, בכדי לגבש תשובה אחראית ומוסמכת בשאלה קריטית. אבל השואלים ציפו כנראה לתשובה מהירה ומיידית - אחרי 10 ימים הם כבר גיבשו את הכרעתם לברוח למצרים, ולא האמינו עוד בדברו של הנביא (מ"ג), שלא יכול היה לתת מענה מיידי; לנגד עינינו חוזר שוב הכישלון הסדרתי של ירמיהו.

קשה לעכל את דבריו (גם כיום), מאז שקבע שוב ושוב כי הרעה הגדולה תבוא מצפון (=בבל), ועד שקבע נחרצות כי הבבלים לא יבואו לנקום על רצח גדליהו - הקושי התעצם בהמתנה של עשרת הימים.

הכישלון האחרון הוא שעקר גם את ירמיהו מ'תבנית נוף מולדתו', אחרי שניסה בכל כוחו להיאחז בה, וסירב לגלות בבלה במעמד מכובד - כעת נגרר בכוח לטומאת מצרים; כך נחתם גורלו הנורא במילים שלו עצמו על המלך שַלֻם (=יהואחז בן יאשיהו), שגלה למצרים (כ-23 שנה לפני כן) - "אַל תִבכּוּ לְמֵת ואַל תָנֻדוּ לו - בְּכוּ בָּכוֹ לַהֹלֵך, כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו" (כ"ב, י).  


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מה יהיה?

Volver al capítulo

קבר אחים בדרך לירושלים

 

80 איש, ישראלים "מִשְכֶם, מִשִלוֹ ומִשֹמרוֹן" (ה), שעלו לרגל לבית ה' "בחֹדש השביעי" (=תשרי; א) עם מנחה ולבונה, הם הוכחה ניצחת לכך שלא כל 'עשרת השבטים' גלו בחורבן שומרון, ורבים מהנשארים נקשרו לירושלִַם בחגיגות הפסח הגדולות של חזקיהו ויאשיהו (בימי בית שני התחברו לממלכה החשמונאית, וחלק מהם נמצא בתוך כל ציבור יהודי).

הם יצאו מבתיהם בטרם נודע להם על חורבן הבית, ורק בדרך קרעו בגדים והגיעו למִצפָּה, מבלי להעלות על דעתם איזה רָשָׁע מחכה להם אחרי שרצח את גדליהו; עשרה מהם הבטיחו לו מטמונים וניצלו (ח); 70 ישראלים נרצחו יחד עם אחיהם מיהודה ובנימין שהיו עם גדליהו.

המִצפָּה (=תֵל א-נַצְבֶּה, בדרום רמאללה) יושבת על מעבר צר של הדרך הראשית (בין שתי גבעות, מצפון לעטרות); במעבר הצר, מתחת לשער המִצפָּה, נחפר בור עמוק בגבול הממלכות ישראל ויהודה – "אשר עשה המלך אסא (=נין של שלמה) מפני בַּעשָא מלך ישראל" (ט; מלכים א ט"ו, טז-כב), באחת ממלחמות האחים הקשות מימי בית ראשון.

את הבור הזה "מִלֵא (הרוצח) ישמעאל בן נתניהו חללים" (ט), ובו נקברה התקווה האחרונה ביהודה של בית ראשון. מלחמת האחים בין ישראל ויהודה נחתמה בבור הגבול המסמל אותה, ויחד נקברו בו חללים יהודים וישראלים.

כעשרים שנה נסענו מהיישוב עפרה לירושלים דרך רמאללה, ועברנו במעבר הצר מתחת למִצפָּה; במקום הצר היה תמיד מחסום של צה"ל; פעמים רבות חשבתי על החללים הקבורים אֵי שם בצידי הדרך ועל המשמעות ההיסטורית של הפילוג הנורא בין יהודה לישראל, על מלחמת האחים ועל צום גדליה, שהיה צריך לחול באמת ביום הזיכרון של ראש השנה.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.