Sin and the Metaphor of Impurity

The sins that are likened to a menstruous woman are not so severe, for they are sins that are implanted in man's soul and are part of human nature. Such transgressions are not severe enough to be regarded as a corruption of the soul that totally veers from human nature. Sin that is likened to a menstruous woman testifies to human weakness rather than moral corruption.

The cyclical nature of the uncleanness of the menstruous woman which diminishes its gravity also aggravates it. It is not a one-time uncleanness that disappears over the horizon after the woman purifies herself, but rather uncleanness that is built in to the female body, and reappears periodically. Just as it is clear to us that the woman will return to her clean state, so too is it clear to us that she will once again become unclean. The fact that these sins are implanted in man's soul indicates not only that they are less severe, but also that they are likely to recur. A person cannot overcome them and make them disappear, but rather they remain as part of his fixed conduct. The hope that the people of Israel will internalize God's will and change their nature by making their own will correspond to His will fails to be realized.

However, there are sins that are likened to the impurity of a dead corpse. While it is true that the uncleanness of a corpse is accidental, rather than expected or built in to nature, it is, however, more severe than other types of uncleanness, for it testifies to the total failure of nature and matter to maintain themselves, and to the cessation of man's capability of breaking out of his world. It therefore requires stronger atonement, namely, the atonement of the red heifer.

It differs in its very essence from the purification process of a menstruous woman. A menstruous woman immerses in a mikve filled with water in its natural state and in abundance. A reservoir of rain water or a natural spring can be arranged in most places. In contrast the "waters of sprinkling" (mei chatat) that purify a person from the uncleanness of a corpse are extremely rare and precious, and not available in all places and at all times. More importantly, they do not achieve cleanness through a restoration of the natural state, for the uncleanness that they wish to remove does not reflect a deficiency within the framework of nature, but rather a failure of the natural world in its entirety. This requires a purification process that breaches the boundaries of nature and repairs it by connecting to elements found beyond it. Since we are dealing with a corruption of the entire natural system, it is necessary to destroy a natural object and rebuild it.

The same applies to sins that are likened to the uncleanness of a corpse. The prophet relates to such sins with extreme harshness. We are not dealing here with an ordinary sin, but with a sin that testifies to moral or religious corruption, and with a person who veers from ordinary disobedience. While it seems that they are not subject to repair, and that repentance on the natural plain cannot repair and achieve atonement for them, the mystery of repentance that involves God's purifying man is capable of removing the sin.

Read the full article here.

Volver al capítulo

מפה ירמיה מז

Volver al capítulo

עונש קשה לעברות קשות

Volver al capítulo

מחילול השם לקידוש השם

 

מיד לאחר המעשים הסמליים, נשמעת נבואתו המילולית הראשונה של הנביא לעם, המסבירה את המעשים:

"כֹּה אָמַר ה' א-להים זֹאת יְרוּשָׁלִַם בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ וּסְבִיבוֹתֶיהָ אֲרָצוֹת. וַתֶּמֶר אֶת מִשְׁפָּטַי לְרִשְׁעָה מִן הַגּוֹיִם וְאֶת חֻקּוֹתַי מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֶיהָ. כִּי בְמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְחֻקּוֹתַי לֹא הָלְכוּ בָהֶם" (ה', ה-ו).

הגורם המרכזי לחורבן על פי נבואת יחזקאל הוא מצבה של העיר ירושלים בהשוואה לזה של הערים שסביבותיה. אך נראה כי השוואה זו טומנת בחובה לא רק את מעמדה של העיר, אלא את מעמדו של ה', בעיני הגויים האמונים על תפישות אליליות. עבור הגויים שמסביב, ירושלים והמקדש שבתוכה היו עד לחורבן עוד עיר מקדש, מתוך שלל ערי המקדש שבמסופוטמיה. העם ידע שחורבן המקדש נתפש בעיני הגויים כחולשה של ה', משום שמקדש שנחרב ביטא את חוסר יכולתו של האל להגן על 'מקדשו' ולמנוע את חורבנו. אשר על כן, חורבן המקדש כרוך היה מטבעו בחילול שם ה' בגויים. האפשרות כי ה' הוא שיגרום לחורבן המקדש במכוון היתה זרה ומנוכרת לגויים, והעם התפתה לחשוב שלכל הפחות משום כך – על אף חטאיהם החמורים – המקדש לא ייחרב לעולם.

למרות זאת, ה' מחליט להחריב את מקדשו, ויחזקאל מנבא על פורענות קשה ביותר, ומבאר את המעשה הסמלי, שמשמעותו כליה לעם:

"שְׁלִשִׁתֵיךְ בַּדֶּבֶר יָמוּתוּ וּבָרָעָב יִכְלוּ בְתוֹכֵךְ, וְהַשְּׁלִשִׁית בַּחֶרֶב יִפְּלוּ סְבִיבוֹתָיִךְ, וְהַשְּׁלִישִׁית לְכָל רוּחַ אֱזָרֶה וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם. וְכָלָה אַפִּי וַהֲנִחוֹתִי חֲמָתִי בָּם וְהִנֶּחָמְתִּי וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי בְּקִנְאָתִי בְּכַלּוֹתִי חֲמָתִי בָּם" (ה', יב-יג).

לשונה של נבואה זו קשה במיוחד, המילים: 'תחוס עיני', 'אחמול' ו'הנחמתי' (פס' יא, יג) נאמרות בהקשר שלילי. וגם בהמשך הספר אין שימוש במילים אלה כמילות נחמה. העדר נבואות בהן ה' חס על עמו, חומל עליהם או מנחם אותם בספר יחזקאל מחדדת את המציאות הבלתי הפיכה, והחד פעמית שבחורבן בית המקדש.

אולם, נראה כי מעתה הקב"ה מקדש את שמו שחולל בעיני הגויים, ומבסס את מעמדו כ'אל' נישא מיתר האלים, הקב"ה הוא א‑לוהי העולם כולו, שרצונותיו הם ש'מפעילים' גם את העמים האחרים וא-לוהיהם.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

קיר הברזל בין ה' לישראל

"וְאַתָּה קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל וְנָתַתָּה אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר וַהֲכִינֹתָה אֶת פָּנֶיךָ אֵלֶיהָ" (יחזקאל ד', ג)

 

וענין קיר ברזל לשני דברים:

האחד לחוזק הברזל, שלב ישראל חזק כברזל,

והשחרות לשחרות הברזל, משל לעונותיהם שהם שחורים וכעורים, כמו שדמה אותם לתאנים השחורים, והם רחוקים מלהלבין, והם מבדילים בינם לבין אלהים כקיר המבדיל בין בית לבית.

וענין "והכינות את פניך אליה" כי פני ה' אליהם אם ישובו אליו...

 

 

 

רד"ק - ר' דוד בן יוסף קמחי, חי בדרום צרפת בין השנים 1160-1235. התפרסם כדקדקן על ידי ספרו "מכלול", הרבה לעיין בפילוסופיה ובמדעים. כתב פירוש לתנ"ך לספרי בראשית, נביאים ראשונים, נביאים אחרונים, תהלים ודברי הימים. פירושו עוסק הרבה בענייני לשון, ניקוד, מסורה, ופירוש המילים. הוא עוסק גם בשאלת חיבור הספרים וזמנם של הנביאים, שאלות היסטוריות וגיאוגרפיות, ובויכוחים עם הפרשנות הנוצרית לכתוב.

Volver al capítulo

מעשים במקום מילים

 

נבואת יחזקאל מתחילה בסדרה של מעשים סמליים.

הצורך בעשיית מעשים סמליים רווח בין הנביאים האחרונים, משום שבשונה מהנביאים הראשונים נבואתם אינה מלווה בניסים. הקושי לשכנע את העם במהימנותם של נביאי ה' ניכר במלוא עוצמתו במאבקו של ירמיה בנביאי השקר, אך גם ביחזקאל, אפילו בנבואה שלאחר החורבן, קהלו של הנביא מתייחס אל דבריו כאל שירה בלבד, וממשיך לחטוא.

בנוסף לכך, יחזקאל היה מנוע מלדבר. בגלל הציווי להיאלם, יחזקאל נזקק למעשים יותר מאשר נביאים אחרים להעברת מסריו הנבואיים.

המעשה הראשון הוא חקיקת צורת העיר ירושלים על לבנה, כאשר היא נתונה במצור. להמחשה כי העיר נתונה במצור, מצטרף מסר נוקב, והוא כי בשעה קשה זו אין לפנות לקב"ה לסיוע. הנביא מסמל בנבואה זו את הקב"ה, ובאמצעות 'מחבת ברזל' נוצר חיץ ברור בין שליח ה' וירושלים הנצורה.

המצור, שהוא מנת חלקה של ירושלים, מומחש באמצעות הגבלת תנועותיו של יחזקאל; לכך מתווסף סמל לכך שישראל המתמידים בחטאיהם נושאים את עוונם, שהוא כבד מנשוא; על כן הנביא שוכב.

פרק הזמן שבו שוכב יחזקאל על כל צד המסמל 390 שנה ו-40 שנה אינו ברור, והפרשנים נתנו לפרק הזמן המוזכר הסברים שונים.

יתכן ש-390 השנים מכוונות לחטאיו של העם מאז היווצרותו במצרים, כשם שנבואת יחזקאל בפרק כ' מדגישה את חטאי העם מאז היווצרותו במצרים.

כפי שעונשם של ישראל בעקבות חטא המרגלים הוא 40 שנה כנגד 40 יום כך גם כאן יחזקאל נושא את עוון יהודה: "אַרְבָּעִים יוֹם, יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה" (ו). יתכן שקשר הזמנים לחטא המרגלים מלמד גם על קשר תוכני. בספר במדבר מסמלת תקופה זו את משך התיקון הנדרש לחטא המרגלים, שלאחריה נכנסו בני ישראל לארץ, ואילו כאן מבטאים הימים האלה בהם שוכב יחזקאל על צידו את פרק הזמן שנתנו ליהודה על מנת לשנות ולתקן את מעשיהם, אך משחלף פרק הזמן המיועד לכך, ומשדבר לא השתנה, בניגוד לעבר, יוצאו בני ישראל מארצם. 


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

Know how to Pray

Our Sages learn many of laws pertaining to prayer from one person – Hannah.  What was so special about her way of praying that made them derive the laws from her?  Is there anything else we can learn from her prayers, above and beyond the practical-halakhic aspects?

 

Hannah is the wife of Elkana.  For many years she has been unable to bear a child and therefore her husband marries a second woman, Penina, who provides him with offspring.  Over time, tension arises between these two women, especially when they go to the Mishkan during the Festivals.  Penina is surrounded by her children, whereas Hannah stands by herself.

This is an unbearable situation for Hannah and she prays to God.  The prophet describes her bitter state as she prays and cries to God.  She even vows that if her prayer is accepted and she is granted a son, she will dedicate him to God to become a Nazirite.  The prophet describes further that Hannah prayed for a long time but only her lips moved and no sound came forth from her mouth.

Upon observing her, Eli assumes that she is drunk, since the text says that she behaved thus after having eaten and drunk.  However, Hannah denies this and explains to Eli that her prayer sprang from the depths of her heart and therefore it seemed to an observer that she was drunk.

Tractate Brachot 31b lists some of the laws of prayer that our Sages learnt from Hannah.  Why was her prayer singled out as the source of these halakhot?

There are two main features that we can apply to our own prayers:  Firstly, her prayer comes from her innermost self.  It is said with utmost trust in God who has the power to help her and therefore she is not embarrassed to make great demands of Him. Prayer that makes demands is just the type of prayer that demonstrates true willingness and faith.  Secondly, she prays for a son – not out of her own personal interest – but for the good of her people.  She prays for a son who will save the children of Israel and sanctify God's Name.  Her prayer is for the sake of God and therefore it is much more powerful than an individual who prays for his own sake.

Volver al capítulo

Prayer is not a Plea

The words tfila (prayer) and plilim (judgement) share a common root p-l-l.  This is one of the surprising new lessons learnt from Hannah that we can apply when we come to pray before God.

 

"And she was bitter in spirit, and she prayed to the Lord, and wept." (1:10).

The root of tfila is p-l-l which means judgement (plilim).  Therefore, praying is neither a 'plea', nor a request for kindness, nor a list of needs waiting to be fulfilled.  Prayer is a legal discussion before the 'Judge of the entire universe'.  He demands that people come before Him and to keep His ways: "The way of the Lord to perform righteousness and justice." (Genesis 18:19).  Avraham stands before God and demands a judgement that God dare not "destroy the righteous with the wicked" (18:23).  Avraham also requests righteousness to save the cities of the wicked people "for the sake of the … righteous men who are in its midst."  This was the first recorded prayer.

Hannah wept and prayed for a child whether or not she was worthy to be answered.  She vowed to dedicate her son as a Nazirite to God for his entire life, saying that if she did not deserve him, "You will give him to me and I will give him to You."  "Lord of Hosts, if You will look upon the affliction of Your bondswoman, and You will remember me, and You will not forget Your bondswoman and You will give Your bondswoman a child, and I shall give him to the Lord all the days of his life, and no razor shall come upon his head." (1:11)

In Tractate Brakhot 31b, R' Elazar pointed out that this is the first time this particular name of God - Lord of Hosts – is used in prayer. Additionally, he correctly identified her subtle demand for a child on the basis of justice as opposed to the position she takes when she vows to give up her son and dedicate him to God.

 R' Elazar said:  "From the day God created the world, no-one had ever called Him Lord of Hosts until Hannah came … Hannah stood before God and said: 'Master of the Universe, [are You not the Lord of the Hosts, and] all of the hosts and hosts [of creations] that you created in Your world, is it difficult in Your eyes to grant me one son?' "

Avraham and Hannah are the two pillars of our prayers. The right to stand before God in righteousness and judgement and the gentle protest of a barren woman who merely hints at her justified demand and her vow to dedicate her son to God fills the entire universe with a prayer that must be listened to.

Volver al capítulo

קשה להיות נביא

 

תוכן המגילה אותה מתבקש הנביא לאכול מְבַשֵּׂר את תוכן נבואתו של יחזקאל לעם: כפי שהמגילה כוללת קינות, ללא רמז לגאולה (ב', י), כך גם נבואתו של יחזקאל כוללת, בשלב ראשון, את תיאור בוא החורבן.

ניתן לשער כי יחזקאל, בהיותו כהן, היה בין באי המקדש בירושלים טרם שגלה, והשליחות הנבואית הזאת קשה עבורו. על כך מעידים דברי ה' החוזרים ונשנים כי יחזקאל נבחר לשליח, וכך נרמז גם בדברי ה' אליו: "אַל-תְּהִי-מֶרִי כְּבֵית הַמֶּרִי" (ב', ח).

בסופו של המעמד, הנביא נענה לשליחות, ואף מתאר את מתיקותה של המגילה: "וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק" (ג), כביטוי לקבלתו את שליחותו הנבואית.

הקושי בשליחותו הנבואית של יחזקאל נובע בין השאר מהעובדה שנבואתו לא צפויה להתקבל על ידי העם. העם מבין היטב את הנאמר לו: "כִּי לֹא אֶל עַם עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אַתָּה שָׁלוּחַ" (ה); העם גם יודע כי יחזקאל פועל בשליחות א‑לוהית: "וּבֵית יִשְׂרָאֵל לֹא יֹאבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלֶיךָ – כִּי-אֵינָם אֹבִים לִשְׁמֹעַ אֵלָי" (ז). זו גם איננה התנגדות של קבוצה מצומצמת בעם, והיא איננה חד-פעמית או אקראית: "כִּי כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, חִזְקֵי-מֵצַח וּקְשֵׁי-לֵב הֵמָּה" (ז).

וכך, יוצא לשליחותו הנבואית יחזקאל, כשמו כן הוא, מחוזק על ידי ה': "הִנֵּה נָתַתִּי אֶת-פָּנֶיךָ חֲזָקִים לְעֻמַּת פְּנֵיהֶם, וְאֶת-מִצְחֲךָ חָזָק לְעֻמַּת מִצְחָם. כְּשָׁמִיר חָזָק מִצֹּר נָתַתִּי מִצְחֶךָ" (ח-ט) – זאת בשעה שהעם איננו חושש מלהביע את מורת רוחו בגלוי: "לֹא תִירָא אוֹתָם וְלֹא תֵחַת מִפְּנֵיהֶם, כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה" (ט).

לאחר הדגשת הקשיים בתפקידו הנבואי של יחזקאל הוא מגיב בהסתייגות (או שמא ברתיעה), אך מרגיש בידו החזקה של ה', שהיא תומכת ומלווה, אך עם זאת גם אינטנסיבית וכופה את דברי ה' עליו: "וָאֵלֵךְ מַר בַּחֲמַת רוּחִי, וְיַד ה' עָלַי חָזָקָה" (יד). בדרך זו אנו שותפים לתחושות הסותרות עימהן מגיע יחזקאל לתושבי הגולה להם מיועדות נבואותיו: "וָאָבוֹא אֶל-הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל-נְהַר-כְּבָר, ואשר (וָאֵשֵׁב) הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים בְּתוֹכָם" (טו).


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

התפוררות כללית

 

הימים ימי ערב החורבן. יחזקאל בבבל, וירמיהו בירושלים, צופים באימה את פני העתיד. שניהם זוכרים את נבואות התוכחה שבפרשת כי תבוא: "ישא ה' עליך גוי מרחוק, מקצה הארץ, כאשר ידאה הנשר. גוי אשר לא תשמע לשונו. גוי עז פנים, אשר לא ישא פנים לזקן ונער לא יחן... והצר לך בכל שעריך עד רדת חמתיך הגבהות והבצורות... ואכלת פרי בטנך, בשר בניך ובנותיך אשר נתן לך ה' אלהיך..." (דברים כ"ח, מט-נג)

הנבואה מתחילה להתגשם. מלך בבל מגיע לירושלים, והוא מַגְלֶה את האריסטוקרטיה. בדיוק כדברי הפסוק: "לא ישא פנים לזקן ונער לא יחן" ושני הנביאים חרדים מפני הבאות - האם יתקיים גם המשך הנבואה? האמנם מה שמצפה לעם הוא התגשמות נבואת "ואכלת פרי בטנך בשר בניך ובנותיך אשר נתן לך ה' אלהיך"?

יחזקאל מצטט את הנבואה הקשה של ספר דברים. וכך הוא אומר בפרקנו: "לכן אבות יאכלו בנים בתוכך, ובנים יאכלו אבותם, ועשיתי בך שפטים, וזריתי את כל שאריתך לכל רוח" (י).

וירמיהו כנגדו, יושב בירושלים, וגם הוא חושב על הפסוק. אבל אין הוא מעלה אותו על דל שפתיו. הוא משנה את פסוק התוכחה, והופך אותו למנוף לאחריות אישית. וכך אומר ירמיהו: "בימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בסר ושני בנים תקהינה. כי אם איש בעונו ימות, כל האדם האכל הבסר תקהינה שניו" (ירמיהו ל"א, כח-כט)

וגם יחזקאל חוזר על הדברים. גם יחזקאל מפרק את הפסוק המאיים הזה, את התיאור הנורא של האבות האוכלים את בניהם, וגם בפיו הופך הפסוק למשל (י"ח, א-ד).

ורק המדרש אינו מרפה מתמונת הזוועה. והוא מוסיף לה צבע ומתאר אותה בתיאור בלהות. וגם ירמיהו מצטרף במדרש זה לאבל על התגשמות נבואת התוכחה - דבר שהן ירמיהו והן יחזקאל כל כך הרבו להזהיר מפניו. וכך אומר המדרש:

""ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו" (ויקרא כ"ו, כט). אמרו עליו על דואג בן יוסף שמת, והניח בן קטן לאמו. והייתה מודדהו בטפחים בכל שנה, ונותנת משקלו זהב לשמים. וכשהקיפו מצודת ירושלים, טבחתו בידה ואכלתו, ועליה מקונן ירמיה ואומר: ריבוני, "אם תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים?!" (איכה ב', כ) משיבה רוח הקודש ואומרת: "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא" (שם) - זה זכריה בן יהוידע הכהן.
דבר אחר: "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו" (ויקרא כ"ו, כט), אין לי אלא אבות אוכלים בשר בנים ובנות, בנים אוכלים בשר אבות מנין? שנאמר: "לכן אבות יאכלו בנים (בקרבך) [בתוכך], ובנים יאכלו אבותם"" (ספרא בחוקתי פרשה ב ד"ה פרק ו)

המדרש רואה בדברי יחזקאל השלמה לדברי התורה. בתוכחה מדובר על אבות האוכלים את בניהם. יחזקאל מכפיל את הזוועה: בנים יאכלו גם את אבותם. ומדוע? "יען כל תועבותיך" (ט). יחזקאל אינו מפרט. המדרש מפרט מהן כל התועבות: "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא" (איכה ב', כ) - התפוררות ושבירת כל מרות. אם הכהן והנביא הם אובייקט לשנאת העם - הצעד שאחריו הוא שהמשפחה מתפוררת מתוכה, ואבות אוכלים בשר בניהם, ובנים בשר אבותם.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.