Atoning Before God

Is atonement possible without repentance? Can the priestly order of service effect atonement without repentance? The order of service enables an intimate meeting between God and the High Priest. It is this meeting that invokes the Divine attribute of mercy, thus enabling atonement to occur.

The opening verses of this chapter discuss the order of service needed for the High Priest to enter the Holy of Holies, yet the end of the chapter connects this service also to the means of achieving atonement on Yom Kippur.

The twofold meaning of the service can be seen not only from the beginning and end of this chapter, but also from the service itself. The actual order serves two, intertwined purposes.

When the High Priest has a reason to enter into the Holy of Holies, he must perform the service. However, a ritual order in itself is insufficient. One cannot approach God merely by giving presents or carrying out a superficial ritual. One approaches God in a state of physical and moral purity. Atonement on behalf of the priest and the children of Israel is thus a prerequisite for entering the Holy of Holies.

On Yom Kippur the interaction between the different components is reversed. The purpose of the order is atonement, yet this can only be achieved if the High Priest enters the Holy of Holies and stands before God. If the Divine attribute of judgment is applied, the sinners deserve to be judged and punished, each one in accordance with his sin. The only way to wrest power away from judgement and escape it is to reach out to the source of judgment – to God. Only God, who is the source of judgment may act out of mercy and dispense with judgment. Mercy is evoked by a 'face-to-face' encounter. When the relationship is a distant one, protocol requires rules and intermediaries. However if one succeeds in meeting God 'face-to-face', one will have the power to break through all the boundaries of protocol. 'Face-to-face' creates intimacy and a unique relationship in which judgment does not play a role. In order to merit God's mercy, we have to stand before Him. The High Priest entering the Holy of Holies on behalf of the people of Israel is the source of mercy on Yom Kippur.

Volver al capítulo

הנביא נושא את עוון העם

בפרק שלפנינו מצווה הקב"ה את יחזקאל: "ואתה שכב על צדך השמאלי ושמת את עון בית ישראל עליו. מספר הימים אשר תשכב עליו תשא את עונם. ואני נתתי לך את שני עונם למספר ימים שלש מאות ותשעים יום ונשאת עון בית ישראל..." (ד-ה).

כיצד ניתן להבין את פשר העניין שהנביא נושא את עוון העם? מה פשר הביטוי "ונשאת עוון בית ישראל"? וקושי נוסף בפסוקים אלה: הן יחזקאל עצמו הורה "צדקת הצדיק עליו תהיה, ורשעת רשע עליו תהיה" (י"ח, כ). ואיך ייתכן שיחזקאל ישא את עוון העם?

תיאוריה המסבירה עניין זה נמצאת בספרו של רבי יוסף אלבו, ספר העקרים, מאמר רביעי פרק יג. וכך הוא כותב:

"פעמים גם כן יחולו רעות על הצדיק בעבור כללות האומה, על צד העונש. שיחשב לו למרי כשלא יבקש רחמים על בני דורו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, שאלימלך ומחלון וכליון שהיו גדולי הדור, נענשו בעבור שהיה להם לבקש רחמים על בני דורם ולא בקשו..."

אפשר להביא דוגמה לתופעה כזאת מספר יחזקאל עצמו. האזהרה לצופה-לנביא שבפרק ג' אומרת זאת במפורש: "באמרי לרשע מות תמות, ולא הזהרתו ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הרשעה לחיותו - הוא רשע בעוונו ימות, ודמו מידך אבקש" (ג', יח).

אבל רבי יוסף אלבו ממשיך בדבריו:

"ופעם יחולו על הצדיק רעות בעבור כללות האומה, לא על צד העונש, אבל כדי לכפר על כלל האומה. וזה, שלהיות השם יתברך חפץ בקיום העולם, ויודע שהצדיק יקבל הייסורין בסבר פנים יפות, ולא יקרא תגר על מידותיו של הקב"ה, לפיכך מביא הקב"ה ייסורין על הצדיק כופר הרע הנגזר לבוא על כלל האומה, כדי שיהיה כפרה עליה. וזהו שאמרו רבותינו: "מיתתן של צדיקים מכפרת", ונמצא זה מפורש בכתוב, אמר ה' ליחזקאל, "ואתה שכב על צדך השמאלי ושמת את עון בית ישראל עליו מספר הימים אשר תשכב עליו תשא את עוונם... וכלית את אלה ושכבת על צדך הימני שנית, ונשאת את עון בית יהודה" (יחזקאל ד', ד-ו). ... יאמר, שהרואים הייסורין באים על הצדיקים יחשבו שבאים עליהם בעבור עצמם, ויתמהו מזה, ואינו כן, שאין באים עליהם בחטאיהם, אבל הם כפרה על כלל העולם, או על כלל האומה, או על המדינה"

יש כאן תפיסה שהיא מצויה אצל חז"ל, על אף שהיא מעוררת קושי כאשר מצמידים אותה לספר יחזקאל. הנביא - ובלשונו של רבי יוסף אלבו "הצדיק" - מכפר על עוון העם כולו, או העולם, או המדינה. סבל הצדיק אינו תמורה לחטא אישי, אלא לחטא כללי. הצדיק הסובל ומקבל את סבלו בהבנה, משמש מופת לעולם כולו, ובכך הוא מכפר על עוון הכלל.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

Isaiah Chapter 62 - Relationship with God

The prophet describes the reciprocal relationship between God and the Assembly of Israel. This relationship will only deepen if the people of Israel also act to strengthen it and show their willingness to be in a relationship with God.

Yeshayahu prophecies about Jerusalem and says that, in contrast to her sorry state when her sons are in exile in Babylon, her situation will undergo a complete metamorphosis brought about both by her children who will return to her and by God. Thus, joy and awakening will be aroused both from below, by the children of Israel and from above by God.

The Assembly of Israel and God are portrayed as a bride and groom. Just like a marriage when one partner is active and 'activates' the other, similarly here, God is active and as a result the children of Israel are inspired into action. Yet, just as in the marital relationship the wife attracts her husband so that he will desire her and express his love for her, the prophet demands that the children of Israel do not wait passively for God to fulfill His promises and find favor in them. They should not hesitate to mention God's name and should never cease to call out to Him "until He makes Jerusalem a praise in the land." (62:7)

How are we to understand the prophet's demand? Does God really need a reminder? Are we afraid that He will forget about us in exile? Most certainly not. This continuous demand is for our sake. When we express our desire to meet our King and receive His love and blessings, He looks fondly upon us and grants us His salvation. Salvation only comes to those who demonstrate that they truly need it.

Volver al capítulo

להתמלא בדבר ה'

"וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם בִּטְנְךָ תַאֲכֵל וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק" (יחזקאל ג', ג)

"ויאמר... בטנך תאכל" - לא כאוכל בפיו לבד, רק שירדו חדרי בטן.

"ומעיך תמלא" - שלא תתקיים התורה עם מחשבות אחרות מהבלי עולם, רק בטנך תמלא את המגלה שלא ימצא בקרבך רק דבר ה' לבד.

"ותהי בפי כדבש למתוק" - שמלבד הטוב שמצא בדברי ה' מצא בם גם הערב לחיך, כמו שנאמר: "ומתוקים מדבש ונופת צופים" (תהלים י"ט, יא).

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

בן אדם בשליחות אלוקית

לאחר ראיית מראה המרכבה ששיאו הוא מראה כבוד ה׳, פונה ה׳ ליחזקאל, מקדישו לנבואה ומטיל עליו את השליחות הנבואית. נבואת ההקדשה בנויה משלושה חלקים: ב׳,א-ז: הטלת השליחות ; ב׳,ח-ג׳,ג: מעשה אכילת המגילה המסמל את נתינת דברי ה׳ בפי הנביא; ג׳,ד-ט: חזרה על ציווי השליחות והרחבה לגבי תגובת העם הצפויה.

א. הנבואה פותחת בכינוי: ׳בן אדם׳. כינוי זה שאינו שכיח בתנ"ך מופיע תשעים ושלוש פעמים בספר יחזקאל. מה פשרו? היעזרו בדברי המפרשים ושימו לב להבדלים ביניהם:

רש"י: ׳ולי נראה שלא קראו בן אדם אלא בשביל שלא תהא דעתו רחבה עליו מתוך שהיה גס לבו במראה המרכבה ובמלאכת עליונים׳.

רד"ק: ׳והנכון בעיני לפי שראה פני אדם במרכבה הודיעו כי ישר וטוב הוא בעיניו והוא בן אדם לא בן אריה ולא בן שור ולא בן נשר׳.

ב. בשונה מנביאים אחרים שנשלחו כדי להשיב את העם בתשובה באמצעות נבואתם, גורלה העגום של נבואת יחזקאל מפורש כבר בנבואת ההקדשה. שימו לב לאפיונו של העם בחלק הראשון והשלישי ולביטוי החוזר ׳בית מרי׳. לאור זאת, מהי תכליתה של נבואת יחזקאל לעם? ראו פסוק ה.

ג. נבואת ההקדשה נחתמת בקריאתם של מלאכי ה׳ היוצרת קול רעש גדול: ׳בָּרוּךְ כְּבוֹד ה׳ מִמְּקוֹמוֹ׳ (ג׳,יב). גם בנבואת ההקדשה של ישעיהו נשמעת קריאת השרפים : ׳וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה׳ צְבָאותֹ מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבודֹוֹ׳ (ו׳,ג).

1) השוו בין שתי הקריאות ובדקו מהו השבח המודגש בכל אחת מן הקריאות ומהו מקום ה׳. כיצד הדבר משתלב עם תפקידם השונה של שני הנביאים - ישעיהו המדגיש בנבואתו את אפסות האדם לעומת רוממות הא-ל, ויחזקאל נביא הגולה?

2) לסיכום, עיינו במיכה א׳,ג-ד וראו את דברי מ׳ בובר: ׳לשון ׳ממקומו׳ של מיכה (וישעיהו)...כל אלה מדברים בהר הבית, ואילו הוא (יחזקאל) הרי בגלות הוא שרוי, וכאן, בגלות, שלא כמו ישעיהו בשעת הקדשתו אשר אליו הופיע היכל של מעלה, הוא חוזה חיזיון שבא אליו בסערה. מקומו של החיזיון היה אותה שעה מקום מציאותו של הנביא, על אותו נהר כבר... לא בציון בלבד, אלא גם כאן ישנה נבואה. ואם כן, אף כאן יש מפעם לפעם מקום לאלקים, וממנו, כפעם בפעם יבורך. היום מכאן, מחר מציון כקדם. זוהי נבואתה של הגולה׳. (דרכו של מקרא עמ׳ 336)

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

בין ירמיהו ליחזקאל

ירמיהו ויחזקאל ניבאו באותה התקופה: סמוך לחורבן בית המקדש. ירמיהו ישב בירושלים, וניבא לפני חורבן בית המקדש ולאחר החורבן. גם יחזקאל ניבא באותה תקופה, אלא שישב בבבל, לשם הוגלה עם הגולה אשר הגלתה עם יהויכין בן יהויקים.

שני הנביאים מנבאים לשני חלקים שונים של העם. יחזקאל מנבא לעם שגלה לבבל, וירמיהו לעם שנותר בירושלים. אמנם, כל אחד מהנביאים מנבא גם לקבוצה האחרת: יחזקאל מנבא נבואות רבות לאנשי ירושלים, וירמיהו מנבא נבואות ליושבי בבל. היה קשר בין יושבי ירושלים ליושבי בבל, הן קשר של נביאי האמת, והן קשר של נביאי השקר - אלה שולחים מכתבי תלונה מבבל לירושלים נגד ירמיהו הנביא.

אם נשווה את נבואות ההקדשה של ירמיהו ויחזקאל נראה כי תיאור העם שונה בכל אחת מהן: כאילו ירמיהו מדבר לעם אחד, ויחזקאל - לאחר.

בתיאור העם ביחזקאל (ג-ז) יש נימה פסימית הרבה יותר מאשר בתיאורו בירמיהו (א', יז-יט). ירמיהו חייב לומר את דברו לעם - שמא ישובו בתשובה. יחזקאל חייב לומר את דברו לעם - כדי שלא תהיה להם תואנה לומר "לא ידענו, לא הוזהרנו". כאילו כל דברי הנביא אחד תפקידם: למנוע דברי תשובה מהעם, למנוע תירוצים והתחמקויות. הנביא אינו מצפה לחזרה בתשובה מצד העם. דבריו כאילו למטרה טכנית בלבד: לאפשר לקב"ה לגזור את דינם.

מתי התוכחה נאמרת כדי לשנות את השומע, ומתי היא נאמרת כדי לשחרר את המשמיע מחובותיו כלפי החברה? מדוע ירמיהו מדבר אל העם, ומקווה שדבריו ישפיעו, ואילו יחזקאל מדבר כדי להגן על עצמו, וכדי למנוע מהעם תרוץ בנוסח "לא הזהירו אותנו"?

יחזקאל מדבר אל האריסטוקרטיה, אל החרש והמסגר שגלו בגלות הראשונה. האינטליגנטים האלה אינם שומעים בקולו של הנביא. הם מומחים למשפט, יודעים את כל דרכי ההגנה המשפטית. יחזקאל פונה אליהם מתוך ייאוש: אם לא תשובו בתשובה, לפחות תדעו כי העונש מגיע לכם על פי כל דין. לפחות יסתמו מעיינות התירוצים שלכם.

ירמיהו מדבר אל המון העם, פשוטי העם, שנותרו בירושלים. אלה נקרעים בין תקווה ויאוש, בין נביאי השקר לנביאי האמת. לאלה פונה ירמיהו, ובלבו תקווה: אולי ישמעו לדבריו, אולי ישנו את דרכם.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

Monarchical Vacillation

“No one pretends that democracy is perfect or all wise. Indeed, it has been said that democracy is the worst form of Government except all those other forms that have been tried from time to time.” -Sir Winston Churchill, Speech in the House of Commons, November 11, 1947

The Bible seems to be of two minds when it comes to the topic of Monarchy. On one hand it appears to be a command, that the people of Israel should appoint a king to rule them. On the other hand, both in God’s messages to the people, and as we have seen throughout history – a king is more often than not a greater curse for his subjects than a blessing.

When trying to imagine a Messianic future, there are some as well that picture the return of the Monarchy. It is prophesied that a descendant of King David will rule Israel, but will it be as King, as some benevolent tyrant, or will his powers be circumscribed by some other government institutions creating a balance of power?

The Netziv on Deuteronomy 17:14 explains that the commandment to appoint a king is an optional one. It is only if the people desire and demand a king. If there is a king in place, then the Torah provides certain guidelines, restrictions and privileges for the king. But it is not a necessity for Israel to have a monarch. It is perfectly permissible for the people of Israel to choose some other form of government for self-rule. It can even be a democracy.

May we improve the governing institutions we have and be grateful that they are not worse.

courtesy of ben-tzion.com

Volver al capítulo

“Don’t Do Me Any Favors”

“No matter how small and unimportant what we are doing may seem, if we do it well, it may soon become the step that will lead us to better things.” -Channing Pollock

Probably one of the worst displays of helpfulness is the half-hearted assistance. Someone offers to do the dishes. You are relieved by the sudden, unexpected and generous help. Your vital time is freed up to tend to other pressing matters. But the person who did the dishes, didn’t really want to do them. It was a mock kindness, a weary, lazy effort pretending to be helpful, perhaps even just seeking the claim of helpfulness, but really merely fulfilling a self-serving desire to proclaim to the world the righteousness of the impromptu dishwasher.

You return to the dishes and notice that there is a ring of hardened dirt on one, a splotch of dried grease on another, a discoloration that just won’t come off on the third. You now attack the dishes yourself with more energy, force and frustration than you would have without the Good Samaritan’s help. It is probably from such a fear of the unenthused offers of help that the phrase “Don’t do me any favors” was born, (I traced it to the Yiddish: “Ti mir nit kayn toyves”).

God has a similar attitude when it comes to certain aspects of our worship of Him, especially in the more voluntary commandments. Ibn Ezra on Deuteronomy 17:1 highlights this on the prohibition of bringing a blemished animal as a sacrifice. He explains that it is better not to bring anything than to bring a blemished animal. It’s as if God is saying “Don’t do me any favors – if you can’t be bothered to bring me a pristine animal, if you can’t be bothered to do the commandment properly – don’t do it at all.”

It must be noted that this is a rare view in the performance of commandments. A more general philosophy is that even if someone performs a commandment imperfectly, he should continue, in the hopes and expectations that he will eventually learn to do it properly. However, on some matters, especially where we can clearly do better – God may take umbrage at a lackadaisical attitude.

May we work harder on the simple things within our reach – they count as well.

courtesy of ben-tzion.com

Volver al capítulo

The Book of Yonah

The fifth book of the Twelve Prophets, Yonah, is one of the most famous books of the Bible and one of the least understood. The excitement of the giant fish that swallows the runaway prophet, the anticipation of whether or not the people of Nineveh will repent, and the question of will God carry out his threat to overturn the city, all tend to overshadow the great resounding moral message contained in the book: God is merciful, patient, and forgiving, even to the worst scoundrels and enemies that humanity knows, as long as they take steps towards justice, righteousness, and repentance.

Yonah, son of Amittai, is mentioned in 2 Kings 14:25 as a prophet who lived during the reign of Jereboam II in the Northern Kingdom of Israel. His reign at the beginning of the eighth century BCE was one of relative peace and quiet. However, the shadow of Assyrian domination and conquest, which had been so long dormant, was beginning to raise its terrible head. Nineveh was the capital of Assyria, and one can only imagine the feelings of the prophet when asked to prophesy to save the city of Nineveh, Israel’s most bitter enemy who would become the instrument of Israel’s annihilation. In Yonah’s mind, saving the city of Nineveh would make him complicit in the destruction of his people. Is this something he is able to do?

The book can be divided into two sections of two chapters each. Each section contains a request by God that Yonah prophesy to the people of Nineveh, the Assyrian capital, and Yonah’s response. The first time, Yonah refuses to deliver the message and attempts to flee, only to be stopped by God. The second time God calls him, Yonah acquiesces, and tells the people of Nineveh that their end is near. They repent, and God chooses to forgive them. When the prophet complains, God demonstrates that His mercy extends to all the world’s inhabitants and creatures.

Read more at http://theisraelbible.com/bible/the-twelve-prophets#AAgPqTOkjvErXO10.99

Reprinted with permission from The Israel Bible

Volver al capítulo

Lions of Judah

"There is something behind the throne greater than the King himself." –William Pitt, The Elder Chatham

The Bible itself as well as subsequent Rabbinic commentators have mixed feelings regarding a monarchy. On one hand it seems to be a command that the nation of Israel should have a king. On the other hand, it seems that a monarchy may only be established if the nation desires one. If the nation wants a king, then there are certain guidelines as to the qualifications of a king as well as what he can and cannot do.

Not much after the nation of Israel conquers the land of Israel, we have the death of Joshua and the loss of centralized leadership. That time period is known biblically as the era of the Judges when over the course of a few hundred years the nation of Israel descends into civil war, chaos and anarchy. However, with the subsequent establishment of the monarchy of Israel, we relatively quickly get to corruption, idolatry and oppression, and a few hundred years after that, destruction and exile. In the long term, the difference between not having a monarchy and having one seems to be the difference between social madness and organized social madness.

Nonetheless, the Bible gives a tremendous amount of respect and importance to the historical monarchy. The desire for a king and the need to follow one to the people’s liking is the source of much drama in the biblical books of Samuel and Kings and leads to the schism between the southern tribes (Judah and Benjamin) that remained loyal to the House of David and the ten northern tribes that went through various non-Davidic rulers. The Baal Haturim on Deuteronomy 17:15 points out to us that the kings of Israel are meant to be descendants of the tribe of “Lions”, the tribe of Judah (as David, Salomon and their descendants were – and would indicate the northern tribes were ostensibly in the wrong in following non-Judean rulers, despite God’s command and repeated intervention in the election (and assassination) of the kings of the ten tribes).

The error of non-Judean kings was repeated again during the second Temple era after the Hasmonean Revolt, where the successful Maccabees took the helm of political leadership despite being a Cohanic non-Judean family. The initial victory turned to ashes generations later as the Hasmonean line became corrupt and ends with Herod, who while an impressive builder, was a greater enemy of the Jewish people.

May we merit leadership of noble traits and correct pedigree, be they kings or otherwise.

courtesy of ben-tzion.com

Volver al capítulo

Atoning Before God

הנביא נושא את עוון העם

Isaiah Chapter 62 - Relationship with God

להתמלא בדבר ה'

בן אדם בשליחות אלוקית

בין ירמיהו ליחזקאל

Monarchical Vacillation

“Don’t Do Me Any Favors”

The Book of Yonah

Lions of Judah

Pages

📲 Instala nuestra App