מצֹאן כנוע לסוס מלחמה

 

הפרק פותח בקריאה לעם לשאול מה' גשם, ולא מהאלילים (א-ב). עיקרו של הפרק מוקדש לנבואה על ניצחון של בית יהודה ובית יוסף, המדומים לסוס מלחמה המביס את אויביו (ג-ז) ובחלקו האחרון מתואר קיבוץ הגלויות ותבוסת המעצמות – אשור ומצרים (ח-יב).

א. 'עַל הָרעִֹים חָרָה אַפִּי וְעַל הָעַתּוּדִים אֶפְקוֹד' הנבואה פותחת בדימוי מעולם הצאן והמרעה: מנהיגי הגויים משולים לראשי העדר ולרועים שפגעו בעדר וכעת יענשו בידי בעל העדר. עקבו אחרי לשון הפקידה החוזרת פעמיים בקטע ותנו דעתכם לשינוי במשמעותה. במה מתבטאת 'פקידת' העדר בידי ה'? שימו לב לשינוי באופי העם במשל.

ב. בנבואה ישנן רמיזות לנבואה בפרק ט': סוס, קשת מלחמה, רוכבי סוסים (ט',ט-י; י',ג-ה). עמדו על הפער ביחס לאלמנטים אלה בשתי הנבואות. נסו לחשוב מה הביא לשינוי ביחס אליהם בנבואתנו? התייחסו להקשרן של שתי הנבואות, ולמי שפועל בכל אחת.


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

גאולה מתוך עוצמה

 

אליהו מופיע בספר מלכים בתור קנאי "קנא קנאתי לה' א-לקי צבאו-ת כי עזבו בריתך בני ישראל" (מלכים א י"ט, יד, וכך מצטיירת דמותו בספר מלכים, וכך בדברי הימים ב כ"א). אולם, בספר מלאכי (ג', כב-כד) מופיעה לנו דמות אחרת לגמרי "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם...".

הזוהר (לך לך, ח"א, צג. ומעין זאת בפרקי דרבי אליעזר, פרק כ"ט) רואה בכך תיקון לאליהו. אליהו בקנאתו, לא מת, אלא נדרש כעת להפוך את קנאותו לאהבה. אליהו הוא זה שיבוא וילמד זכות בכל ברית מילה (שם), אליהו הוא זה שיבוא במוצאי שבת ויכתוב זכויותינו - "דבמוצאי שבת יושב אליהו ז"ל תחת עץ החיים, וכותב זכויות של שומרי שבת" (שו"ת מהר"ש דף לח:).

הרב קוק כתב שיר למוצאי שבת ("ישמח לבי") ובו הוא מוסיף נדבך לביאור העניין: "לְעֵת יָקִיץ אַרְיֵה וְלָבִיא, וֵאלֹהֵי אָבִי לִי יָבִיא, אֶת אֲלִיָּהוּ הַנָּבִיא". אליהו מבשר גאולה של "לעת יקיץ אריה ולביא". גאולה זו הוזכרה אצל יעקב (בראשית מ"ט, ט): "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ". כאן מתוארת גאולה של עוצמה, של "אריה ולביא". עם ישראל, שהיה עד כה חלש, יקבל עוצמה ויתמלא גבורה – יקבל כוחות של אריה ולביא.

לפתע מתברר, שאליהו בהופעתו החדשה איננו רק מתקן את עברו ונהפך לרחמן. אליהו, מסייע לנו בקנאותו, בעוצמתו, ונותן בעם ישראל כוח וגבורה. עם ישראל שעבר שנות גלות, עם ישראל שעבר השפלות ונמיכות קומה, מגיע לגאולה בעוצמה ובעוז. הקב"ה אמנם לא הסכים עם קנאות זו כשהיתה כנגד עם ישראל; אליהו משתמש כעת בקנאות זו, לחיזוק עם ישראל - להביא לעם ישראל עוצמה של גאולה. מצד אחד, אליהו כסבא טוב ונעים המחזק אותנו בכל עת, אך מאידך, כדמות מלאת עוצמה, המובילה את ישראל וממלאת אותם בגבורה!


לקריאת פוסט נוסף בנושא זה מאת הרב אלחנן סמט

Volver al capítulo

הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא


הנבואה האחרונה בספר מלאכי החותם את כל הנביאים היא הנבואה הידועה:

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא

לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא

וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם..." (כג-כד)

Volver al capítulo

אליהו הנביא - קנאי או רחמן?

 

כאילו שני פרצופים שונים הם, רחוקים זה מזה ואין יחס ביניהם: אליהו שבמקרא וזה שבאגדה. אליהו שבמקרא הוא הנביא הזועם, הקנאי הגדול... אבל כבר בסוף ספרי הנביאים, מתחילה להצטייר תמונת אליהו שבאגדה המאוחרת: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים..." (מלאכי ג', כג-כד). אליהו זה נראה שונה ביסודו. ובזמן המשנה העתיקה בסוף תקופת בית שני הוא נראה כעין מלאך א-להים הנכון לשים שלום בכל העולם...

הכי באמת שני פרצופים שונים הם? הנביא הקנאי שבמקרא ואליהו האגדי והרחמן, הטוב והמטיב והמזכיר רק זכויותיהם של ישראל? אי אפשר לומר כך, כי הרי כבר בסוף מלאכי נמצא קשר בין שני הפרצופים. בהבטחה כי אליהו יבוא להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, אין להטיל ספק בדבר כי אישיות אחת היא, היסטורית ואגדית.

תפקידו של הנביא בישראל הוא תפקיד כפול: לתבוע את כבוד האב בשליחותו אל בניו כנביא ה' אולם לא פחות מכן לתבוע את כבודם של ישראל ואת טובתם בעמדו לפני ה'... אליהו חי בדור של שבר רוחני, בדורו של אליהו שלט מלך גדול אשר השליט על עצמו ועל ממלכתו אישה נוכרייה עובדת אלילים. אליהו בחר למלא את תפקידו הנבואי בדור זה מתוך קנאות גמורה למשלחו ומתוך התעלמות מצדו האחר של התפקיד: גילוי רחמים על דורו ולימוד סנגוריה עליהם...

אליהו לא סיים את תפקידו והוא נלקח באמצע פעילותו. פרשת נבואתו של אליהו היא אפוא פרשת חיים שלא נשלמה ... דברי הקטרוג שבפי אליהו כנגד עם ישראל משקפים פרספקטיבה של נביא החי בדור מסוים. אולם הנביא רואה רק קטע צר של המציאות ההיסטורית. האמת על עם ישראל תתגלה לאליהו במהלכם של הדורות כולם, עד עת קץ, כשיפגוש את עם ישראל בגלגוליו העתידיים. אז יודה אליהו באי הצדק שהיה בקטרוגו והודאתו תתבטא בעצם המעשים שהוא עתיד לעשותם.

הופעתו המחודשת של אליהו מגלה כי לבו יוקד באהבה לישראל. אהבתו המסותרת עולה ומתגלה על פני השטח, ובכך מטוהרת דמותו ומתבררים מניעיו למפרע.

לקריאת פוסט נוסף בנושא זה מאת הרב יוסף צבי רימון


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרקי אליהו', בהוצאת מעליות

Volver al capítulo
Hebrew

צוואת הנבואה

 

נבואת מלאכי בפרק ג' חותמת את ספרי הנביאים, ועל כן עלינו לראותה כמתייחסת למכלול היסטורי רחב וכנותנת הנחיה כללית לדורות הבאים שיחסרו את קול הנבואה.

הנביא מתאר אווירה רוחנית של שחיתות מוסרית ודתית, המתבטאת ברמיסת החלש, ניצול האומללים על ידי החזקים, קריסת מערכת המשפט בחברה, וכל זה בהתעלמות מן הקב"ה, כאילו איננו קיים ומשגיח. תופעת האגואיזם והנהנתנות של האליטות הכלכליות והחברתיות היא העומדת בבסיס המציאות הקשה.

התמונה העולה מתוך הנבואה מזכירה מאוד את פרקי הסיום של התורה. גם משה רבנו, כשהוא ניצב על סף חתימת התורה, מתאר מציאות דומה של נהנתנות והתעלמות מן הקב"ה. הן משה והן מלאכי חרדים מפני שכחת הקב"ה, הסגידה לתאווה ולאדם וניצול החלשים למטרה זו, בעקבות הסתלקות נבואתם. כשם שעזיבת משה את הבמה ההיסטורית, והפסקת דרגת הנבואה שליוותה את הנהגתו, תוליד את התופעות הללו, כן מזהיר מלאכי מפני התופעות שילוו את חתימת הנבואה בכלל. בין אם מדובר בירידת מתח רוחני כתגובה לסילוק הנבואה ובין אם טבע האדם באשר הוא מכתיב את החשש מפני התנהגות זו שבוא תבוא, הנביא מחויב להזהיר מפני הרעות הרוחניות אשר ימצאו את ישראל באחרית הימים. משה הכריז מפורשות:

"כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר צוויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ד' להכעיסו במעשה ידיכם" (דברים ל"א, כט)

וזו היא העמדה העומדת מאחרי דבריו של מלאכי.

ברם, ראייה פסימית זו איננה כל התמונה וישנו פן שני לדברי משה ומלאכי. מאחרי ההתעלמות והחטא בשעתו, קיימת מערכת יחסים בסיסית יותר המקשרת בין ישראל לאביהם שבשמים. גם בעת הסתר פנים, הזיקה העמוקה יותר בין הקב"ה לעמו ממשיכה להתקיים. "כי אני ד' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם" (ו). מחד, זה מוליד את העונש והזעם, אך גם את המשך הזיקה. הקב"ה ממשיך לשמור על יחסיו עם ישראל ואיננו זונחם בעקבות החטא.

פסוקי הסיום מבטאים היטב את מסריה הבסיסיים של היהדות, שהם שמירת תורה ומצוות והצפייה לישועה, והם המופנים לעם כצוואה הרוחנית של הנבואה. הערכים של "נשאת ונתת באמונה", "צפית לישועה" והעיסוק בתורה שהגמרא בשבת (לא ע"א) הציבה אותם בפני האדם כקנה המידה בהם הוא נבחן על חייו, עולים מתוך פסוקי הנבואה, כי הם אכן קרדינלים לניהול חיים ערכיים ורוחניים.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

ביאת גואל

 

חלקו הראשון של הפרק כולל נבואה על ערי האויב מצפון (א-ח). במרכז הפרק חזון מופלא וייחודי של ביאת המלך העתידי לירושלים, ובעקבות זאת השכנת שלום בעולם כולו (ט-י). הפרק מסיים בגאולת העם וקיבוץ גלויות, והברכה והשגשוג שיבואו על ישראל (יא-יז).

א. הנבואה הראשונה (א-ח) מונה את ערי הגויים הגובלים בישראל מצפון לדרום, ומתארת את שלטון ה' בהן: היא פותחת בחדרך דמשק וחמת (א-ב), עוברת לצידון וצור (ב-ג), וחותמת בערי פלישתים: אשקלון, עזה, עקרון ואשדוד (ד-ח). כיצד מתואר שלטון ה' בכל קבוצה? בחנו את ההתפתחות בתיאורי שלוש קבוצות הערים: ברמת הפירוט, בחומרה ובדרכי ההתמודדות עימן.

ב. 'וַהֲסִרתִֹי דָמָיו מִפִּיו וְשִׁקֻּצָיו מִבֵּין שִׁנָּיו...' עמדו על ההתמודדות הייחודית עם ערי הפלישתים במישורים שונים. הפער בין ציפיית פלישתים הקשורה לגורלה של צור למתרחש בפועל (ה). תיאור זה מקפל תפיסה רוחנית ייחודית ביחס להתמודדות עם הרוע, תפיסה שפותחה בהרחבה במחשבת תורת הסוד והחסידות, ראו למשל ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה עו: 'כי ישראל הם מרימין ומעלין כל המקומות השפלים והנפולים, כמו שאמרו רז"ל (מגילה ו) עתידין בתי תרטיאות וקרקסיאות שילמדו בהן תורה ברבים, שנאמר 'ונשאר גם הוא לאלקינו' וכו'.

ג. .לאחר תיאור שלטון ה' בערים הסובבות עובר הנביא אל ירושלים ומתאר את בואו של המלך המושיע (ט-י) :תיאורו של המלך כאן ייחודי ומפתיע:

1. עמדו על הפער בין תגובתה של בת ציון לבואו של מלכה לתוכה, לבין תיאורו הייחודי של המלך עצמו. המלך מתואר באמצעות שני צמדים: צדיק ונושע, עני ורוכב על חמור. מה הקשר בין שני הצמדים? שימו לב לצורה הפסיבית - 'נושע', וראו את דברי רבי אליעזר מבלגנצי: 'ולא ברכב בסוס ובפרשים אלא בחמור, ולא חמור גדול וחזק אלא עיר בן אתונות'.

2. נסו לבאר את משמעות אפיונים אלה לפי האמור בפסוק י. היזכרו גם בתפקידו הסמלי של הסוס ושל העושר בהקשר המלכותי בפרשת המלך (דברים י"ז, טז, כ) לסיכום: מהו אופיה של המלוכה ושל הגאולה בנבואתנו?

ד. 'וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ' (י)

אזכור שליטתו וממלכתו 'מים עד ים' רומז למלכות שלמה שמצאצאיו בא, שגם בימיו היה שלום מכל עבריו. כך נאמר בתהלים ע"ב, ח המתאר לפי כותרתו את מלכות שלמה: 'וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ'. כיצד מהווה דמותו של המלך העתידי תיקון לדמותו של שלמה המלך?


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

מערכת היחסים שבין הקב"ה לעם ישראל

 

קריאתו של מלאכי בפרק ב': "הלוא אב אחד לכולנו, הלוא א-ל אחד בראנו" (ב', י) מהווה הזדמנות לעסוק במערכת היחסים שבין הקב"ה לעם ישראל.

תיאור יחסי הקב"ה לעמו כיחס אב לבן מצוי כבר בספר דברים (י"ד): "בנים אתם לה' אלוהיכם".

משה בשירת האזינו (דברים ל"ב) אומר: "הלוא הוא אביך קנך, הוא עשך ויכוננך".

בפרק ל"א בירמיהו נאמר: "כי הייתי לישראל לאב, ואפרים בכורי הוא".

ישעיה הנביא בפרק ס"ג קורא: "כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו, וישראל לא יכירנו, אתה ה' אבינו, גואלנו מעולם שמך".

היחס שבין אב לבן הוא יחס של אהבה. מלאכי פתח את נבואתו בפרק א': "אהבתי אתכם אמר ה'..." (א', ב). ואילו הבן מכבד את אביו "בן יכבד אב" (שם, ו).

לעיתים מדומה מערכת היחסים שבין הקב"ה לעמו, למערכת היחסים שבין איש לאשתו.

הנביא הושע מדבר על אירוסין: "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט, ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'" (הושע ב').

את תקופת המדבר, תחילת הקשר בין ה' לעמו, מדמה ירמיה לאהבת הכלולות: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך" (ירמיה ב').

במערכת דימויים זו הקב"ה הוא החתן וכנסת ישראל היא הכלה. "ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך" (ישעיה ס"ב).

תיאור אחר של מערכת היחסים שבין ה' לעמו הוא של עבדים ואדון.

בפרשת בהר (ויקרא כ"ה) נאמר: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוהיכם".

ישעיה בפרק מ"ד אומר: "ועתה שמע יעקב עבדי, וישראל בחרתי בו", "זכור אלה יעקב, וישראל כי עבדי אתה, יצרתיך עבד לי אתה ישראל לא תנשני".

היחס של עבד לאדוניו הוא יחס של יראה. על העבד לעבוד את אדונו:  "את ה' אלוהיך תירא, ואותו תעבוד, ובשמו תשבע" (דברים ו'). "ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוהיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו, ולעבוד את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים י').

וכך מנבא מלאכי (א', ו):

"בן יכבד אב, ועבד אדוניו,

ואם אב אני - איה כבודי?

ואם אדונים אני - איה מוראי?

אמר ה' צבאות..."


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

Yosef and the Splitting of the Sea

Parashat Vayeshev tells of Yosef's experiences as a slave in Egypt, including the persistent attempts by the wife of his master, Potifar, to seduce him. The Torah tells that one day she grabbed Yosef's garment, at which point "he fled and went outside" (39:12). The Midrash (Bereishit Rabba 87; Tanchuma 9) draws an intriguing association between this instance of the word "va-yanas" ("fled") and its usage in a well known verse in Sefer Tehillim (114:3) describing the splitting of the Yam Suf: "ha-yam ra'a va-yanos" ("the sea saw and fled"). Based on this parallel, the Midrash comments that the sea split for Benei Yisrael in the merit of Yosef, whose remains accompanied Benei Yisrael as they departed from Egypt (see Shemot 13:19), and who, at the age of seventeen, heroically held steadfast to his values and resisted the temptation of his master's wife.

We may understand this association – between Yosef's flight from Potifar's wife and the splitting of the sea – in two ways, corresponding to the two levels at which Yosef is put to the test in this episode. On the simplest level, this is a story of control over one's physical drives, of self-restraint and the fear of God that overpowers all other considerations and natural impulses. Yosef's flight from sin thus resembles the sea's waters' "flight" from its natural course. Just as Yosef acted in opposition to natural tendency, so did the waters of the sea oppose their natural inertia and split to allow Benei Yisrael passage.

Additionally, however, Yosef's test may have involved another dimension. Rashi, in his commentary to this narrative (39:11), cites from the Gemara in Masekhet Sota (36b) that (according to one view) Yosef had at one point agreed to sleep with Potifar's wife until his father's image suddenly appeared. Yaakov warned his son that should he commit this grave violation, his name will be omitted from the kohen gadol's choshen (breastplate), upon which the names of all the tribes of Israel were engraved.

This was a moment of truth for Yosef, the moment when he must decide whether he still saw himself as a member of Yaakov's household, or if he has resigned himself to life in Egypt, where he will remain and integrate into society. His inclusion among the tribes of Israel hinged on his refusal to sleep with his master's wife, which would mark his firm rejection to the immoral and promiscuous culture of Egypt. (See, for example, Vayikra 18:3, where the admonishment to avoid Egyptian practices introduces the section dealing with forbidden sexual relations.)

Several verses earlier, just prior to the story of Potifar's wife's advances, the Torah suddenly tells us that Yosef was physically attractive (39:6). On one level, this information prepares us for the narrative of Potifar's wife. The Midrash, however, cited by Rashi, interprets this verse to mean that as he worked in Potifar's home, Yosef began paying close attention to his looks; his encounter with Potifar's wife served as a punishment of sorts for this preoccupation with external appearance. This perhaps signified Yosef's growing interest and involvement in the culture of vanity that characterized the Egyptian aristocracy, within which he now lived. The test of Potifar's wife thus served to compel Yosef to determine once and for all with which world he identified: the world of his elderly and saintly father, or the world of Egyptian nobility.

If we accept this understanding of Yosef's test, we might arrive at a different approach to the Midrash's association between this incident and the splitting of the sea. Benei Yisrael's crossing of the Yam Suf marked the final break between them and Egypt.

Moshe tells them just prior to the miracle, "the Egyptians whom you see today you will never see again" (Shemot 14:13). It was at this point, after the Egyptian army drowned and the Sea of Reeds returned and stood in between Benei Yisrael and Egypt, that Benei Yisrael could truly proclaim, "Hashem yimlokh le-olam va'ed" ("The Lord will reign forever and ever" – Shemot 15:18), emphatically affirming their exclusive loyalty to God. They have, once and for all, broken from Egyptian culture and paganism, and now make their way to their own homeland, where they will construct a Temple of their own and worship the Almighty.

Indeed, the "Az Yashir" song that they sing after crossing the sea culminates with the verse, "You will bring them and plant them in Your own mountain, the place You made to dwell in, O Lord, the sanctuary, O Lord, which Your hands established" (Shemot 15:17). At this point they have severed ties with Egypt, and begin their march towards their national and spiritual autonomy in the land of their Patriarchs.

It is in the merit of Yosef, who, at his moment of truth, insisted on retaining his identity with Avraham, Yitzchak and Yaakov, and was prepared to forfeit his stature in Egypt on behalf of this identity, that Benei Yisrael earned this miracle of keri'at Yam Suf, which marked their complete separation from the Egyptian culture and lifestyle.

Volver al capítulo

Yosef and Esav

Rashi, in his comments to the first verse of Parashat Vayeshev (in most editions of Rashi's commentary), cites a Midrash that describes Yaakov's fear of Esav in the wake of the latter's establishment of a large and powerful kingdom in Edom. The Midrash draws an analogy between Yaakov's fear and the concerns of a smith when an animal carrying an enormous load of flax enters his cramped shop. How, he wonders, will the entire stack of flax fit in such a small area? Finally, somebody tells him, "All it takes is a single spark from your anvil to burn the entire load!" Similarly, says the Midrash, Yaakov wondered how he could survive living near the powerful and hostile kingdom of Edom, the leaders of which were just enumerated in the previous chapter. The Torah therefore proclaims at the beginning of Parashat Vayeshev, "These are the products of Yaakov – Yosef." Yosef is the single spark that can ignite and consume the entire kingdom of Esav, as the prophet Ovadya famously foresees, "The House of Yaakov shall be fire, and the House of Yosef flame, and the House of Esav shall be straw; they shall burn it and devour it" (Ovadya 1:18).

How are we to understand this comparison between Esav/Edom and flax, or straw, and what is it about Yosef that enables him in particular to destroy and devour Esav?

Rav Yaakov Ariel (Chief Rabbi of Ramat-Gan), in his work, "Mei-Ohalei Torah," explains that straw and flax draw a lot of attention. They occupy a lot of space and often scatter about in the air. The actual kernels of grain, by contrast, are much smaller and less pronounced. And yet, it is clearly the grain that constitutes the primary component of the stalk. Likewise, Esav drew a lot of attention to himself. While his brother Yaakov sat quietly and unassumingly in his "tents" (25:27), Esav spent his days in the fields, demonstrating his strength and talents, earning for himself a widespread reputation. Esav was the straw, whereas Yaakov was the concealed and humble kernel of grain.

As the Midrash comments, Yaakov defeats Esav specifically through Yosef. Rav Ariel suggests that Yosef shared some of Esav's characteristics. He, too, was an attractive youngster who made a name for himself wherever he went. This perhaps gives us some idea as to why the brothers found it necessary to eliminate him. They perceived him as the Esav of the family, as a person of vanity and external, superficial charm, devoid of inner substance and ideals.

In truth, however, Yosef, unlike Esav, managed to incorporate his "straw"-like qualities within a far more meaningful, substantive life of ideals. His resistance to the advances of Potifar's wife demonstrated that his attractive exterior reflected, rather than supplanted, a profoundly spiritual interior. He used the enchanting effect he had on those around him to lead a nation to wealth and prosperity and save them from starvation, rather than for his personal gratification and honor. Though outwardly he may have resembled Esav, internally he was forever loyal and committed to the teachings and values of Yaakov: "These are the products of Yaakov – Yosef."

Yosef is therefore the spark that leads his people to triumph over the straw, Esav. It is he who represents Am Yisrael's ability to produce both the straw and the kernel – an appealing exterior and a spiritually meaningful interior. If we channel the qualities of Esav towards a higher purpose, if we utilize beauty and external grandeur for sacred purposes, then we can, indeed, emerge victorious over the enemy nation of Edom.

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.