בשבח האמת
פרק ח' עוסק באריכות בתשובתו המפורטת של הנביא לשאלה האם להמשיך ולבכות בחודש אב על החורבן, או שהגיעה עת הגאולה. עיקר תשובתו, כהמשך לתשובתו של ישעיהו (נ"ח) לשאלה דומה על צום יום הכיפורים היא, שעיקר ה'צום' אינו ההימנעות מן האכילה והשתייה, אלא תיקון המעשים שבגללם קרה החורבן ונתקן הצום. עיקר דרישתו של זכריה מן העם:
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם: וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה'" (טז-יז)
דוק: זכריה אינו מזהיר את העם מן החטא הנורא של עבודה זרה, ודומה שמכאן מדייקים חז"ל (יומא ס') שבימי בית שני בטל יצר העבודה הזרה מן העם. זכריה גם אינו מדבר בבניית המקדש בשבח הקרבנות, אלא בשבח האמת.
דומה שיש בדבריו קריאה חדשה של מעשה העקידה, המעשה שקידש את הר המוריה לדורות עולם תחת הקריאה "ה' יראה" (בראשית כ"ב, יד). במצוות "אל תשלח ידך אל הנער" (שם, יב) התברר, שה' לא ביקש את הקרבן, את יצחק. הוא ביקש את לבו של אברהם, לבחון האם אמיתי הוא. האם נכונותו של אברהם לעבוד את ה' כל כולה נכונה ואמיתית, או שמא יש בה זיוף, שיעצור את נאמנותו של אברהם לא-לוהיו ברגע שיהיה קשה.
גם על אברהם בהר המוריה וגם על דרישתו של זכריה מן העם בעת בניית המקדש, דומה שנוכל לקרוא את הפסוק:
"מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ: נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה" (תהילים כ"ד, ג-ד)
האבכה בחודש החמישי?
"הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים" (ג)
משלחת אישים שואלת את זכריה הנביא בפרקנו האם יש להמשיך ולהתאבל בתשעה באב, כפי שנהגו מאז חורבן הבית הראשון, או שבעת שיבת ציון הגיע הזמן לחדול מאבלות על החורבן, ולשמוח על שיבת ציון המתחדשת ועל הבניין.
שתי תמיהות עשויות לעלות על עצם השאלה:
א. מה טעם להמשיך ולהתאבל על החורבן בעת שיבת ציון? וכי לא ברור שהאבלות היא זמנית, עד לבניין החדש?
ב. דומה שיש להפנות שאלה זו לחכמי הדור ולפוסקים, ולא לנביאים. רבי יהודה הלוי בספרו 'הכוזרי' אומנם רואה את הנביאים כממשיכי נתינת התורה, שמשה החל בה, אך הרמב"ם קבע נחרצות, שנביא לא נועד כדי לברר אצלו תורה והלכות, אלא רק לצורך נבואה: "ודע, שהנבואה לא תועיל בעיון בפירושי התורה ולמידת הדינים בי"ג מדות" (הקדמת הרמב"ם למשנה).
עיון בספר עזרא (פרק ה') עשוי לשפוך אור על שאלת המשך הצום. הפרק פותח שם בנבואת חגי וזכריה על הצורך להמשיך ולבנות את המקדש (השני) למרות שלא היה רישיון לבנותו אחרי שכורש ביטל את בנייתו בעקבות כתב המלשינות של צרי יהודה. זרובבל ויהושע אכן קמו ובנו את הבית בלא רישיון מאת המלך. בפרק שם מסופר, שתתני, האחשדרפן השליט על כל עבר הנהר מאת האימפרטור הפרסי, בא עם עוזרו וראה את בניית הבית. הוא שאל את הבונים, מי נתן להם רשות להמשיך ולבנות את הבית, ונטל את שמות מנהיגי הבנייה, כדי שיוכל להעמידם למשפט בבוא העת. זקני היהודים אומנם הציעו לו לשאול את המלך האם הם יכולים להמשיך ולבנות על סמך הצהרת כורש לפני שבטלה. הם עדיין לא קיבלו תשובה, אך צילה של גזירה חדשה ריחף באוויר.
שבי ציון כבר נכזבו פעם אחת מתקוות בניינו המחודש של המקדש, לאחר שכתב המלשינות של צרי יהודה פעל את פעולתו. האם ימשיכו להתאבל על החורבן הראשון ותהליך הבנייה החדש אינו אלא אשלייה, או שמא ה' ירצה את בניינם, ועת הבניין תחליף את עת החורבן? זוהי שאלה לנביא!
סיום תשובתו הארוכה של הנביא הוא:
"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ' צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (ח', יט).
המנהיג, הכהן, ועצת השלום שביניהם
"וְלָקַחְתָּ כֶסֶף וְזָהָב וְעָשִׂיתָ עֲטָרוֹת וְשַׂמְתָּ בְּרֹאשׁ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח וּבָנָה אֶת הֵיכַל ה': וְהוּא יִבְנֶה אֶת הֵיכַל ה' וְהוּא יִשָּׂא הוֹד וְיָשַׁב וּמָשַׁל עַל כִּסְאוֹ וְהָיָה כֹהֵן עַל כִּסְאוֹ וַעֲצַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם" (יא-יג)
יש בנבואתנו רמז, המצטרף לשורת רמזים בפרקים ג'-ד' ולרמזים בספר עזרא על מתח בין זרובבל מזרע מלכי יהודה, שנועד להנהיג את האומה הקמה מעפרה, ולהמשיך בכך את שושלת אבותיו, לבין יהושע בן יהוצדק הכהן, מזרע הכוהנים הגדולים, שנועד לנהל את המקדש, את עבודתו ואת התורה היוצאת ממנו לעם. השניים בתפקידיהם הם מעין משה ואהרון ביציאת מצרים, מנהיג וכהן גדול, אך לא כל שני מנהיגים הם אחים אוהבים ומכבדים כמשה ואהרון. בעיות העם הקם מעפרו אינן פשוטות, והמקדש הנמצא עתה בשלבי בנייתו, הולך ונבנה ללא אישור מן השלטונות. המלשינים והאויבים עוקבים אחרי העם בעיניים פקוחות, המצב הכלכלי אינו טוב, וכמוהו גם המצב הדתי והרמה הרוחנית. שני ראשי העם מובילים את העם כל אחד בדרכו, הדרכים מתנגשות לעתים, וללא אחדות השורות המפעל עלול להתפורר.
הנביא מפייס בשם ה' בין השניים, ומחלק ביניהם את הסמכויות בבניין המקדש בדומה למה שהיה בימי משה ואהרון. 'צמח דוד', כלומר, זרובבל, ינהיג את העם ויבנה את המקדש, כמשה שבנה את המשכן. בראשו תהיה אחת מן העטרות. עטרתו של יהושע הכהן הגדול לא תצטמצם, והוא יוביל את המקדש ואת מקומו הרוחני לאחר שייבנה, כאהרון במשכן. עצת השלום שבין שניהם תזכיר לנו מחדש את הפסוק ואת מדרשו:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱ--לֹוהִים וַיִּשַּׁק לוֹ" (שמות ד', כז)
"הדא הוא דכתיב [=זהו שכתוב] "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו" (תהלים פ"ה, יא), חסד זה אהרן... ואמת זה משה... צדק זה משה שנאמר: "צדקת ה' עשה" (דברים ל"ג, כא), ושלום זה אהרן שנאמר: "בשלום ובמישור הלך אתי" (מלאכי ב', ו)". (שמות רבה ה, י)
לא רק סוטה
"וָאָשׁוּב וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה מְגִלָּה עָפָה: וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר אֲנִי רֹאֶה מְגִלָּה עָפָה אָרְכָּהּ עֶשְׂרִים בָּאַמָּה וְרָחְבָּהּ עֶשֶׂר בָּאַמָּה: וַיֹּאמֶר אֵלַי זֹאת הָאָלָה הַיּוֹצֵאת עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ כִּי כָל הַגֹּנֵב מִזֶּה כָּמוֹהָ נִקָּה וְכָל הַנִּשְׁבָּע מִזֶּה כָּמוֹהָ נִקָּה: הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו" (א-ד)
בתורה (במדבר ה', יא-לה) נאמר דינה של אישה סוטה, שבגדה בבעלה ונאפה עם גבר זר. מדרכו של ניאוף שהוא נעשה בסתר, באין רואה ובלא עדים, ושני הנואפים יכולים למחות את פיהם ולעמוד נקיי כפיים, כביכול, מבחינה ציבורית. התורה אינה יכולה להשלים עם הרס חיי המשפחה התקינים באמצעות בגידה וניאוף. בעת שלבעל יש סיבות (טובות!) לחשוד באשתו ובמאהב, הוא מביא אותה למקדש אל הכהן. הכהן כותב את קללת הסוטה הנואפת על מגילה בכתב של ספר תורה ותפילין, והכתיבה כוללת גם את שמו המפורש של הקב"ה כמעניש. על האישה, הנשבעת במקדש בשם ה' שלא נאפה, לשתות את המים שלתוכם נמחו אותיות המגילה ועימן שמו המפורש של ה'. אם אכן נאפה ונשבעה בשם ה' לשקר, המים חומרים את בני מעיה "וצבתה בטנה ונפלה ירכה והיתה האשה לאלה בקרב עמה" (במדבר ה', כז). לנואף עם האישה קורה דבר דומה.
זכריה הנביא מוסיף על הכתוב בתורה תהליך דומה שמתרחש לא רק בנואפים הנשבעים לשקר, אלא גם בגנב, הנשבע בשם ה' שכפיו נקיות מעוול. מגילת האלות (הקללות) תכלה את הרכוש הגנוב ואת הבית שהסתיר אותו, כשם שהיא מכלה את הסוטה מקרבה. זכריה מדבר הרבה על הצורך ביושר ובאמת בין אדם לחברו. בשרשרת חזונות תקומת ירושלים שאנו עוסקים בהם, הוא תובע גם את היושר וניקיון הכפיים. הוא מזכיר לנו, שהקב"ה יכול לשפוט את האדם על מעשיו, גם כאשר מבחינה ציבורית הוא טהור, כביכול.
נבואת ה"מַשָּׂא" חוזרת לסיבוב אחרון
פרקי ט-י הם נבואה אחת, אבל כל פרקי זכריה האחרונים מציבים חידה קשה*. נבואות ה"מַשָּׂא", שמות העמים ("ארץ חַדְרָך"; אפרים; אשור ומצרים), הסגנון, והרעיונות המשיחיים מתאימים לדור ישעיהו-חזקיהו, או לתקופת מנשה-יאשיהו; אכן חוקרים רבים זיהו כאן נבואות קדומות, אבל התקשו להסביר מדוע הן כתובות כאן.
נבואת ה"מַשָּׂא", שעיקריה הם עונש לרשעי הגויים וישועה לישראל, כבר נקלעה למשבר בדברי חבקוק, בעליית הכשדים, ומְצַטְטֶיהָ כבר הוכרזו לנביאי-שקר בפי ירמיהו (כג, לג-מ) בימי החורבן – מדוע היא חוזרת כאן, כנראה כעיבוד של נבואה קדומה?
יש מקום לסברה**, שהנביא "זְכַרְיָה בֶּן בֶּרֶכְיָה בֶּן עִדוֹ" היה צאצא ל"זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ", מימי ישעיהו (ח', א-ב), ומסתבר, שהנביא מתחילת בית שני השתמש בנבואת "מַשָּׂא" עתיקה של אחד מאבות אבותיו, והתאים אותה לימיו.
שיבת ציון בהנהגת זְרֻבָּבֶל, נֵצֶר לבית דוד, עוררה מחדש את כל התקוות המשיחיות, והפער מול המציאות הדלה רק העצים את הצורך בהן. כך חזרה נבואת ה"מַשָּׂא" לסיבוב אחרון – מה שלא יתממש בימי בית שני, יתממש בגאולה השלמה.
המאורע המכריע המתואר בנבואה הוא מפלה ימית של צור, שתמוטט את ערי פלשת (ט, ג-ו). צור, בירת הסחר הימי, הוכתה כמה פעמים בידי מלכי אשור ובבל, אבל המכה המכרעת הונחתה ביד אלכסנדר מוקדון, שחיבר אותה ליבשה; זה יכול להתקשר להמשך הנבואה.
...וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל בָּנַיִךְ יָוָן,
וְשַׂמְתִּיךְ כְּחֶרֶב גִבּוֹר (ט', יג);
בימי המלוכה החשמונאית גם הושגה שליטה יהודית משמעותית בערי פלשת (ט', ז), אבל אשדוד, אשקלון ועקרון הפכו לערים יהודיות רק במדינת ישראל.
___________________________
* ראו במבוא לזכריה בסדרת 'דעת מקרא'
** כך אני מבין את רבי עקיבא, מכות כד עמ' ב
באדיבות אתר 929
האמת והשלום
נבואת הצומות חוזרת אל הנחמות של נבואת המַראות (בלי המַראות; א, יד-יז), אך בתוספת משמעותית – 'האמת', 'הצדקה', ה'משפט' ו'השלום'.
כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת:
קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה,
וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ;
...שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִַם,
וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת... (ח, ב-ג);
...בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה (ח, ח);
הגמרא (סנהדרין ו עמ' ב) מקשה על זכריה – "והלוא במקום שיש משפט, אין שלום (ואין צדקה)? ובמקום שיש שלום (וצדקה), אין משפט? ומשיבה הגמרא, שהאמת והצדקה, המשפט והשלום, נפגשים כשעושים פשרה לפני חריצת דין – הרעיון (החדשני בימינו) של 'פישור וגישור', הוא (לפי הגמרא) החידוש של זכריה במענה לשאלה – "הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִּׁי?" (ז, ג):
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ:
דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ;
אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם;
וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם;
וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ;
כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי, נְאֻם ה';
(ואז)
...כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת:
צוֹם (החודש) הָרְבִיעִי (= אז, תשעה בחודש, ירמיהו לט ב);
וְצוֹם (החודש) החֲמִישִׁי (= תשעה באב);
וְצוֹם (החודש) הַשְּׁבִיעִי (= צום רצח גדליה בן אחיקם, ירמיהו מא);
וְצוֹם (החודש) הָעֲשִׂירִי (= עשרה בטבת, ירמיהו לט א);
יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹֹעֲדִים טוֹבִים –
וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ (=אם תאחדו באהבה אמת ושלום; ח טז-יט).
באחת הפעמים שלימדתי שיעור זה בירושלים, לקראת ימי הצומות, קם אדם מבוגר ושאל בתדהמה – 'אם כך הדבר, נצטרך לצום לעולם!?' שאלתי אותו: 'שהמקדש ירד באש משמים, אתה מאמין?' – אמר לי, 'כן!', 'ושנהיה ראויים לו, אתה מאמין?' – אמר לי, 'לא!'
אמרתי, 'אני מאמין, שייבנה בית המקדש כאשר נהיה ראויים לו'.
באדיבות אתר 929