רועה אוילי

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי עוֹד קַח לְךָ כְּלִי רֹעֶה אֱוִלִי" (זכריה י"א, טו)

 

אמר ה' יתברך לזכריה שיקח לו כלי רועה שוטה במראה הנבואה, והוא סימן למלך שיקום בישראל בזמן בית שני שיעשה מעשיו בשגעון. וכלי הרועה השוטה משונה מכלי רועה אחר, כי כלי הרועה הוא כמו שק, שישים שם הרועה לחם שיאכל, וכוס שישתה בו, ודברים אחרים שצריך אליהם במדבר ברעותו הצאן. והרועה השוטה כליו פחות וגרוע, ונופל ממנו מזונו, וכשיחסר מזונו מתקצף על הצאן ומכה אותם ולא יחוס עליהן. אוילי - ... אכזרי. וזה המלך הוא הורודוס, שהיה עבד מבני חשמונאי, וקם עליהם ומלך הוא ולקח אשה מהם והנהיג מלכותו בשטות והרג אשתו ובניו ועשה רעות רבות בישראל. ויש תאמר אתנבי על פרנסא טפשא.

 

 

 

רד"ק - ר' דוד בן יוסף קמחי, חי בדרום צרפת בין השנים 1160-1235. התפרסם כדקדקן על ידי ספרו "מכלול", הרבה לעיין בפילוסופיה ובמדעים. כתב פירוש לתנ"ך לספרי בראשית, נביאים ראשונים, נביאים אחרונים, תהלים ודברי הימים. פירושו עוסק הרבה בענייני לשון, ניקוד, מסורה, ופירוש המילים. הוא עוסק גם בשאלת חיבור הספרים וזמנם של הנביאים, שאלות היסטוריות וגיאוגרפיות, ובויכוחים עם הפרשנות הנוצרית לכתוב.

Volver al capítulo

צאן ההרגה

 

הנבואות השונות בפרק עוסקות בנושא משותף – הדימוי לרועים ולצאן. החלק הראשון (א-ג) מתאר מראות וקולות מזעזעים של שריפה, חורבן והרס. לאחר מכן מתוארים שני מעשים סמליים כל אחד מהם מתאר סוג של רועה שלילי. במעשה הראשון (ד-יד) מצוה ה’ על הנביא לרעות את ‘צאן ההריגה’, המיועד לשחיטה. הנביא רועה את הצאן ואחר כך נוטש אותו לגורלו, דבר שמסומל בגדיעת שני מקלות הרועים. ולבסוף הוא מקבל את שכרו ומשליך אותו אל ‘היוצר’. במעשה השני מצטווה הנביא לנהוג כ’רועה אוילי’ סמל להפקדת שליט מושחת על הארץ.

הנבואות בפרק זה ובפרק שלאחריו מלאות רמזים וסמלים סתומים, המפרשים נתנו פירושים שונים לאותם רמזים, אך עם זאת קשה להכריע למה כוונתן.

א. ‘פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתאֹכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ’ (א)

לאחר הקריאה הכללית ללבנון באות ארבע קריאות דומות: זעקות השבר של הברושים והאלונים, יחד עם קולות הרועים והכפירים הזועקים על החורבן.

כלפי מי מכוונים דברי הנבואה? שימו לב לזיקה בין נבואה זו לסוף הנבואה הקודמת, לעומת זאת לקשר שלה לנבואה הבאה. כיצד משפיעות זיקות אלה על פרשנותה?

ראו את דברי הגמרא (יומא לט, ב): ‘ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב, וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא: פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך’.

לעומתם ראו את פירוש הרד”ק: ‘ויתכן לפרש סמוך לענין אשר למעלה ממנו על אבדון הבבליים וכזה הוא דעת יונתן שתרגם: ‘פתחו עממיא’’.

ב. 'כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהָי רְעֵה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה' (ד)

הנביא רועה את הצאן ולוקח שני מקלות לשם כך.

1.  עקבו אחרי השלבים ביחס אל הצאן החל מהרועים הקודמים (ד-ה) דרך פעולותיו של הרועה החדש, ובחנו את ההידרדרות החלה בהם.

2. המעשה הסמלי והחריף ביותר הוא בגדיעת שני מקלות הרועים: מה מסמלת גדיעתם של המקלות (י, יד)?

מעשה סמלי זה מזכיר את מעשהו הסמלי של יחזקאל (ל"ז,טז-יז): מה ההיפוך החל ביחס ה’ ליהודה וישראל בין שתי הנבואות?


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

מצֹאן כנוע לסוס מלחמה

 

הפרק פותח בקריאה לעם לשאול מה' גשם, ולא מהאלילים (א-ב). עיקרו של הפרק מוקדש לנבואה על ניצחון של בית יהודה ובית יוסף, המדומים לסוס מלחמה המביס את אויביו (ג-ז) ובחלקו האחרון מתואר קיבוץ הגלויות ותבוסת המעצמות – אשור ומצרים (ח-יב).

א. 'עַל הָרעִֹים חָרָה אַפִּי וְעַל הָעַתּוּדִים אֶפְקוֹד' הנבואה פותחת בדימוי מעולם הצאן והמרעה: מנהיגי הגויים משולים לראשי העדר ולרועים שפגעו בעדר וכעת יענשו בידי בעל העדר. עקבו אחרי לשון הפקידה החוזרת פעמיים בקטע ותנו דעתכם לשינוי במשמעותה. במה מתבטאת 'פקידת' העדר בידי ה'? שימו לב לשינוי באופי העם במשל.

ב. בנבואה ישנן רמיזות לנבואה בפרק ט': סוס, קשת מלחמה, רוכבי סוסים (ט',ט-י; י',ג-ה). עמדו על הפער ביחס לאלמנטים אלה בשתי הנבואות. נסו לחשוב מה הביא לשינוי ביחס אליהם בנבואתנו? התייחסו להקשרן של שתי הנבואות, ולמי שפועל בכל אחת.


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

גאולה מתוך עוצמה

 

אליהו מופיע בספר מלכים בתור קנאי "קנא קנאתי לה' א-לקי צבאו-ת כי עזבו בריתך בני ישראל" (מלכים א י"ט, יד, וכך מצטיירת דמותו בספר מלכים, וכך בדברי הימים ב כ"א). אולם, בספר מלאכי (ג', כב-כד) מופיעה לנו דמות אחרת לגמרי "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם...".

הזוהר (לך לך, ח"א, צג. ומעין זאת בפרקי דרבי אליעזר, פרק כ"ט) רואה בכך תיקון לאליהו. אליהו בקנאתו, לא מת, אלא נדרש כעת להפוך את קנאותו לאהבה. אליהו הוא זה שיבוא וילמד זכות בכל ברית מילה (שם), אליהו הוא זה שיבוא במוצאי שבת ויכתוב זכויותינו - "דבמוצאי שבת יושב אליהו ז"ל תחת עץ החיים, וכותב זכויות של שומרי שבת" (שו"ת מהר"ש דף לח:).

הרב קוק כתב שיר למוצאי שבת ("ישמח לבי") ובו הוא מוסיף נדבך לביאור העניין: "לְעֵת יָקִיץ אַרְיֵה וְלָבִיא, וֵאלֹהֵי אָבִי לִי יָבִיא, אֶת אֲלִיָּהוּ הַנָּבִיא". אליהו מבשר גאולה של "לעת יקיץ אריה ולביא". גאולה זו הוזכרה אצל יעקב (בראשית מ"ט, ט): "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ". כאן מתוארת גאולה של עוצמה, של "אריה ולביא". עם ישראל, שהיה עד כה חלש, יקבל עוצמה ויתמלא גבורה – יקבל כוחות של אריה ולביא.

לפתע מתברר, שאליהו בהופעתו החדשה איננו רק מתקן את עברו ונהפך לרחמן. אליהו, מסייע לנו בקנאותו, בעוצמתו, ונותן בעם ישראל כוח וגבורה. עם ישראל שעבר שנות גלות, עם ישראל שעבר השפלות ונמיכות קומה, מגיע לגאולה בעוצמה ובעוז. הקב"ה אמנם לא הסכים עם קנאות זו כשהיתה כנגד עם ישראל; אליהו משתמש כעת בקנאות זו, לחיזוק עם ישראל - להביא לעם ישראל עוצמה של גאולה. מצד אחד, אליהו כסבא טוב ונעים המחזק אותנו בכל עת, אך מאידך, כדמות מלאת עוצמה, המובילה את ישראל וממלאת אותם בגבורה!


לקריאת פוסט נוסף בנושא זה מאת הרב אלחנן סמט

Volver al capítulo

הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא


הנבואה האחרונה בספר מלאכי החותם את כל הנביאים היא הנבואה הידועה:

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא

לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא

וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם..." (כג-כד)

Volver al capítulo

אליהו הנביא - קנאי או רחמן?

 

כאילו שני פרצופים שונים הם, רחוקים זה מזה ואין יחס ביניהם: אליהו שבמקרא וזה שבאגדה. אליהו שבמקרא הוא הנביא הזועם, הקנאי הגדול... אבל כבר בסוף ספרי הנביאים, מתחילה להצטייר תמונת אליהו שבאגדה המאוחרת: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים..." (מלאכי ג', כג-כד). אליהו זה נראה שונה ביסודו. ובזמן המשנה העתיקה בסוף תקופת בית שני הוא נראה כעין מלאך א-להים הנכון לשים שלום בכל העולם...

הכי באמת שני פרצופים שונים הם? הנביא הקנאי שבמקרא ואליהו האגדי והרחמן, הטוב והמטיב והמזכיר רק זכויותיהם של ישראל? אי אפשר לומר כך, כי הרי כבר בסוף מלאכי נמצא קשר בין שני הפרצופים. בהבטחה כי אליהו יבוא להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, אין להטיל ספק בדבר כי אישיות אחת היא, היסטורית ואגדית.

תפקידו של הנביא בישראל הוא תפקיד כפול: לתבוע את כבוד האב בשליחותו אל בניו כנביא ה' אולם לא פחות מכן לתבוע את כבודם של ישראל ואת טובתם בעמדו לפני ה'... אליהו חי בדור של שבר רוחני, בדורו של אליהו שלט מלך גדול אשר השליט על עצמו ועל ממלכתו אישה נוכרייה עובדת אלילים. אליהו בחר למלא את תפקידו הנבואי בדור זה מתוך קנאות גמורה למשלחו ומתוך התעלמות מצדו האחר של התפקיד: גילוי רחמים על דורו ולימוד סנגוריה עליהם...

אליהו לא סיים את תפקידו והוא נלקח באמצע פעילותו. פרשת נבואתו של אליהו היא אפוא פרשת חיים שלא נשלמה ... דברי הקטרוג שבפי אליהו כנגד עם ישראל משקפים פרספקטיבה של נביא החי בדור מסוים. אולם הנביא רואה רק קטע צר של המציאות ההיסטורית. האמת על עם ישראל תתגלה לאליהו במהלכם של הדורות כולם, עד עת קץ, כשיפגוש את עם ישראל בגלגוליו העתידיים. אז יודה אליהו באי הצדק שהיה בקטרוגו והודאתו תתבטא בעצם המעשים שהוא עתיד לעשותם.

הופעתו המחודשת של אליהו מגלה כי לבו יוקד באהבה לישראל. אהבתו המסותרת עולה ומתגלה על פני השטח, ובכך מטוהרת דמותו ומתבררים מניעיו למפרע.

לקריאת פוסט נוסף בנושא זה מאת הרב יוסף צבי רימון


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרקי אליהו', בהוצאת מעליות

Volver al capítulo
Hebrew

צוואת הנבואה

 

נבואת מלאכי בפרק ג' חותמת את ספרי הנביאים, ועל כן עלינו לראותה כמתייחסת למכלול היסטורי רחב וכנותנת הנחיה כללית לדורות הבאים שיחסרו את קול הנבואה.

הנביא מתאר אווירה רוחנית של שחיתות מוסרית ודתית, המתבטאת ברמיסת החלש, ניצול האומללים על ידי החזקים, קריסת מערכת המשפט בחברה, וכל זה בהתעלמות מן הקב"ה, כאילו איננו קיים ומשגיח. תופעת האגואיזם והנהנתנות של האליטות הכלכליות והחברתיות היא העומדת בבסיס המציאות הקשה.

התמונה העולה מתוך הנבואה מזכירה מאוד את פרקי הסיום של התורה. גם משה רבנו, כשהוא ניצב על סף חתימת התורה, מתאר מציאות דומה של נהנתנות והתעלמות מן הקב"ה. הן משה והן מלאכי חרדים מפני שכחת הקב"ה, הסגידה לתאווה ולאדם וניצול החלשים למטרה זו, בעקבות הסתלקות נבואתם. כשם שעזיבת משה את הבמה ההיסטורית, והפסקת דרגת הנבואה שליוותה את הנהגתו, תוליד את התופעות הללו, כן מזהיר מלאכי מפני התופעות שילוו את חתימת הנבואה בכלל. בין אם מדובר בירידת מתח רוחני כתגובה לסילוק הנבואה ובין אם טבע האדם באשר הוא מכתיב את החשש מפני התנהגות זו שבוא תבוא, הנביא מחויב להזהיר מפני הרעות הרוחניות אשר ימצאו את ישראל באחרית הימים. משה הכריז מפורשות:

"כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר צוויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ד' להכעיסו במעשה ידיכם" (דברים ל"א, כט)

וזו היא העמדה העומדת מאחרי דבריו של מלאכי.

ברם, ראייה פסימית זו איננה כל התמונה וישנו פן שני לדברי משה ומלאכי. מאחרי ההתעלמות והחטא בשעתו, קיימת מערכת יחסים בסיסית יותר המקשרת בין ישראל לאביהם שבשמים. גם בעת הסתר פנים, הזיקה העמוקה יותר בין הקב"ה לעמו ממשיכה להתקיים. "כי אני ד' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם" (ו). מחד, זה מוליד את העונש והזעם, אך גם את המשך הזיקה. הקב"ה ממשיך לשמור על יחסיו עם ישראל ואיננו זונחם בעקבות החטא.

פסוקי הסיום מבטאים היטב את מסריה הבסיסיים של היהדות, שהם שמירת תורה ומצוות והצפייה לישועה, והם המופנים לעם כצוואה הרוחנית של הנבואה. הערכים של "נשאת ונתת באמונה", "צפית לישועה" והעיסוק בתורה שהגמרא בשבת (לא ע"א) הציבה אותם בפני האדם כקנה המידה בהם הוא נבחן על חייו, עולים מתוך פסוקי הנבואה, כי הם אכן קרדינלים לניהול חיים ערכיים ורוחניים.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

Volver al capítulo

ביאת גואל

 

חלקו הראשון של הפרק כולל נבואה על ערי האויב מצפון (א-ח). במרכז הפרק חזון מופלא וייחודי של ביאת המלך העתידי לירושלים, ובעקבות זאת השכנת שלום בעולם כולו (ט-י). הפרק מסיים בגאולת העם וקיבוץ גלויות, והברכה והשגשוג שיבואו על ישראל (יא-יז).

א. הנבואה הראשונה (א-ח) מונה את ערי הגויים הגובלים בישראל מצפון לדרום, ומתארת את שלטון ה' בהן: היא פותחת בחדרך דמשק וחמת (א-ב), עוברת לצידון וצור (ב-ג), וחותמת בערי פלישתים: אשקלון, עזה, עקרון ואשדוד (ד-ח). כיצד מתואר שלטון ה' בכל קבוצה? בחנו את ההתפתחות בתיאורי שלוש קבוצות הערים: ברמת הפירוט, בחומרה ובדרכי ההתמודדות עימן.

ב. 'וַהֲסִרתִֹי דָמָיו מִפִּיו וְשִׁקֻּצָיו מִבֵּין שִׁנָּיו...' עמדו על ההתמודדות הייחודית עם ערי הפלישתים במישורים שונים. הפער בין ציפיית פלישתים הקשורה לגורלה של צור למתרחש בפועל (ה). תיאור זה מקפל תפיסה רוחנית ייחודית ביחס להתמודדות עם הרוע, תפיסה שפותחה בהרחבה במחשבת תורת הסוד והחסידות, ראו למשל ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה עו: 'כי ישראל הם מרימין ומעלין כל המקומות השפלים והנפולים, כמו שאמרו רז"ל (מגילה ו) עתידין בתי תרטיאות וקרקסיאות שילמדו בהן תורה ברבים, שנאמר 'ונשאר גם הוא לאלקינו' וכו'.

ג. .לאחר תיאור שלטון ה' בערים הסובבות עובר הנביא אל ירושלים ומתאר את בואו של המלך המושיע (ט-י) :תיאורו של המלך כאן ייחודי ומפתיע:

1. עמדו על הפער בין תגובתה של בת ציון לבואו של מלכה לתוכה, לבין תיאורו הייחודי של המלך עצמו. המלך מתואר באמצעות שני צמדים: צדיק ונושע, עני ורוכב על חמור. מה הקשר בין שני הצמדים? שימו לב לצורה הפסיבית - 'נושע', וראו את דברי רבי אליעזר מבלגנצי: 'ולא ברכב בסוס ובפרשים אלא בחמור, ולא חמור גדול וחזק אלא עיר בן אתונות'.

2. נסו לבאר את משמעות אפיונים אלה לפי האמור בפסוק י. היזכרו גם בתפקידו הסמלי של הסוס ושל העושר בהקשר המלכותי בפרשת המלך (דברים י"ז, טז, כ) לסיכום: מהו אופיה של המלוכה ושל הגאולה בנבואתנו?

ד. 'וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ' (י)

אזכור שליטתו וממלכתו 'מים עד ים' רומז למלכות שלמה שמצאצאיו בא, שגם בימיו היה שלום מכל עבריו. כך נאמר בתהלים ע"ב, ח המתאר לפי כותרתו את מלכות שלמה: 'וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ'. כיצד מהווה דמותו של המלך העתידי תיקון לדמותו של שלמה המלך?


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

מערכת היחסים שבין הקב"ה לעם ישראל

 

קריאתו של מלאכי בפרק ב': "הלוא אב אחד לכולנו, הלוא א-ל אחד בראנו" (ב', י) מהווה הזדמנות לעסוק במערכת היחסים שבין הקב"ה לעם ישראל.

תיאור יחסי הקב"ה לעמו כיחס אב לבן מצוי כבר בספר דברים (י"ד): "בנים אתם לה' אלוהיכם".

משה בשירת האזינו (דברים ל"ב) אומר: "הלוא הוא אביך קנך, הוא עשך ויכוננך".

בפרק ל"א בירמיהו נאמר: "כי הייתי לישראל לאב, ואפרים בכורי הוא".

ישעיה הנביא בפרק ס"ג קורא: "כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו, וישראל לא יכירנו, אתה ה' אבינו, גואלנו מעולם שמך".

היחס שבין אב לבן הוא יחס של אהבה. מלאכי פתח את נבואתו בפרק א': "אהבתי אתכם אמר ה'..." (א', ב). ואילו הבן מכבד את אביו "בן יכבד אב" (שם, ו).

לעיתים מדומה מערכת היחסים שבין הקב"ה לעמו, למערכת היחסים שבין איש לאשתו.

הנביא הושע מדבר על אירוסין: "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט, ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'" (הושע ב').

את תקופת המדבר, תחילת הקשר בין ה' לעמו, מדמה ירמיה לאהבת הכלולות: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך" (ירמיה ב').

במערכת דימויים זו הקב"ה הוא החתן וכנסת ישראל היא הכלה. "ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך" (ישעיה ס"ב).

תיאור אחר של מערכת היחסים שבין ה' לעמו הוא של עבדים ואדון.

בפרשת בהר (ויקרא כ"ה) נאמר: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוהיכם".

ישעיה בפרק מ"ד אומר: "ועתה שמע יעקב עבדי, וישראל בחרתי בו", "זכור אלה יעקב, וישראל כי עבדי אתה, יצרתיך עבד לי אתה ישראל לא תנשני".

היחס של עבד לאדוניו הוא יחס של יראה. על העבד לעבוד את אדונו:  "את ה' אלוהיך תירא, ואותו תעבוד, ובשמו תשבע" (דברים ו'). "ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוהיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו, ולעבוד את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים י').

וכך מנבא מלאכי (א', ו):

"בן יכבד אב, ועבד אדוניו,

ואם אב אני - איה כבודי?

ואם אדונים אני - איה מוראי?

אמר ה' צבאות..."


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

Pages

x

Lee el Tanaj cómodamente. ¡Instala nuestra App en tu pantalla de inicio!

📲 Instala nuestra App

Toca el botón de Compartir (el icono de un cuadrado con una flecha hacia arriba) en la barra de Safari, desliza hacia abajo y selecciona 'Agregar a la pantalla de inicio'.