למה לחזור שוב?
מזמור "נבל" כבר הופיע לעיל כמזמור יד (בשינויים קלים - אפילו בעשרת הדיברות יש שינויים, רובם קלים, בין שמות לדברים) - מדוע הוא מופיע שוב?
כנראה, בגלל מקומו החשוב בסדרת המזמורים על מאורעות מכריעים בחיי דוד, וכאן, דווקא בשם 'א-להים', שהוא שם כללי ואוניברסאלי, ולא בשם ה', שהוא שם פרטי ומיוחד לישראל. השפה הדתית של סדרת המזמורים הזאת, פונה דווקא לא-לוהים אחד, בשם הכללי, והופכת מזמורים אלה לנחלת העולם כולו, כנראה, בגלל החורבן הרמוז בסיום.
לַמְנַצֵּחַ עַל מָחֲלַת (=מנגינת) מַשְׂכִּיל לְדָוִד,
אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ –
אֵין אֱ-לֹהִים [משגיח, ולכן]
הִשְׁחִיתוּ וְהִתְעִיבוּ עָוֶל, אֵין עֹשֵׂה טוֹב.
[אבל] אֱ-לֹהִים מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם,
לִרְאוֹת – הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל (=משמיע דברי מוסר),
דֹּרֵשׁ אֶת אֱ-לֹהִים?!
כֻּלּוֹ סָג (=מלא סיגים), יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ (=השחיתו),
אֵין עֹשֵׂה טוֹב, אֵין גַּם אֶחָד [כמו בסדום].
הֲלֹא יָדְעוּ (=יֵדעו) פֹּעֲלֵי אָוֶן, אֹכְלֵי עַמִּי [כמו] אָכְלוּ לֶחֶם,
[ובשם] אֱ-לֹהִים לֹא קָרָאוּ!
שָׁם [עמי] פָּחֲדוּ פַחַד,
[אבל באמת] לֹא הָיָה פָחַד,
כִּי אֱ-לֹהִים פִּזַּר עַצְמוֹת חֹנָךְ (=האויב החונה עליך),
הֱבִשֹׁתָה [סנחריב והדומים לו], כִּי אֱ-לֹהִים מְאָסָם.
מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשֻׁעוֹת יִשְׂרָאֵל -
בְּשׁוּב אֱ-לֹהִים שְׁבוּת עַמּוֹ,
יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל.
באדיבות אתר 929
לידיעת השב"כ
פרק זה צריכים ללמוד כל המופקדים על בטחון המדינה, בפרט בשירותי הביטחון.
בכל מדינה, יש שירות ביטחון המופקד על שמירת המדינה מפני מזימות מרד ומהפכות, ותמיד יש אנשים מסוכנים, שהופכים ל'יעד מודיעיני'. דווקא בגלל הכוח העצום וההכרחי של שירותי ביטחון, חייבים לסמן 'קווים אדומים', שאסור לחצות אותם - "מות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא), ואמרו חז"ל (ראו במדרש תהלים נב, ב) - "קשה לשון הרע משפיכות דמים, לפי שההורג את הנפש אינו הורג אלא אחת, והאומר לשון הרע, הוא הורג שלושה..." (לפחות, ולמדו זאת מדואג).
מי שסייע לשאול המלך כשהיה בסערת נפש ובלחץ, לסמן את דוד הבורח כאויב, היה "דואג האדֹמי, אביר הרֹעים אשר לשאול" (שמואל א כא, ח; כב, ט-י), והוא גרם לטבח 855 כוהני נוב על ידי שאול, ובסופו של דבר לנפילת שאול וביתו. לכן, מנו אותו חז"ל (משנה סנהדרין, פרק חלק), בתוך 33 מלכים ו-44 הדיוטות, שאין להם חלק לעולם הבא.
במדרש תהלים (נב, ד) נתפרש השם "אדומי", "על שם עירו" של דואג, היא "מעלה אֲדֻמים", ולדעתי, זהו פשט גמור.
באדיבות אתר 929
מלך מודה בחטאו
לפנינו סדרת מזמורים, שנאמרו בעיקר בפנייה ל'א-להים' (שֵם ה' נזכר מעט) על מאורעות קשים ומכריעים בחיי דוד. המזמורים נתחברו לאחר מעשה (כפי שפירש רד"ק), אם על ידי דוד עצמו וברוח הקודש, ואם על ידי אחד ממשוררי תהילים, שהקדיש אותם לדוד (כאפשרות, שכתב רד"ק בסוף הקדמתו, וכתבו רד"ק וגם ראב"ע במזמור כ').
שני הפסוקים האחרונים במזמור נ"א (ופסוקים דומים), נכתבו ברוח הקודש על גלות בבל, או נוספו בזמן גלות בבל, כדעה שהביא ראב"ע (נ"א, כ) בשם 'אחד מחכמי ספרד'.
האם אתם מאמינים באמת, שיכול לקום מלך (או שליט), שיודה בחטאו? האם אתם מאמינים באמת, שיכול לקום נביא, שיאמר למלך (או לשליט) "אתה האיש"! (שמואל-ב י"ב, ז), ולא יקרה לו כלום? והוא ימשיך להיות נביא למלך (או לשליט)?
לא כמקובל אצל שליטים טובים, להכיר לפעמים בטעות, בפליטת פה, להצטער אם דבריו או מעשיו לא הובנו נכונה, ואם חלילה מישהו נפגע, להתנצל בחצי פה.
להודות, שחטא ופשע - להתאמץ ולחזור בתשובה – לתקן מה שאפשר, כמו לקחת אחריות על אשה פגועה, ששכב איתה באיסור, ואף לקחת אותה בהיתר, ולסוכך עליה ועל הבן שנולד בהיתר. לא להשליך ולא לנטוש אשה פגועה, כמו שעשה אבשלום לתמר (שמואל ב יג, טו-כ).
אני לא שמעתי על איש שליט כזה, ולא על נביא כזה – חוץ מדוד ונתן. ואולי רק צר האופק שלי כאופק התנ"ך?
להבנתי, אם יכולים לקום אנשים כאלה, כנראה שהם 'מלך משיח', ונביאו, הנאמן לאמת בלבד, כדבר ה'.
באדיבות אתר 929
בלשון ציורית, לא פילוסופית
המזמור הראשון "לְאָסָף" חותם את סדרת המזמורים (מב עד נ), שנאמרו"מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי", בתוכחה חריפה גם נגד צדיקים מקריבי קרבנות, אם הם נוטים למחשבה (האלילית!), כאילו ריבון העולמים זקוק לקרבנות, חס ושלום. הקרבנות הם צורך רק לאדם, להכיר תודה על כל הטוב, שהבורא גמל איתו, וזו זכות של כבוד להקריב קרבן תודה - כמובן, רק למי שראוי לעמוד לפני ה', כי לרשעים (מבחינה מוסרית!) אין מקום כלל להתקרב למקדש ולמזבח.
דברים דומים, בעיקר בהקשר המוסרי, כתובים במפורש בדברי הנביאים - שמואל וישעיהו, הושע ועמוס, מיכה וירמיהו - לדעתי, הם מפורשים גם בתורה, אם מבינים, שפרשיות יתרו-משפטים כוללות תנאים מוקדמים לעצם הקמת המשכן - צריכים להיות ראויים לעמוד לפני ה'. אבל ב"מִזְמוֹר לְאָסָף" יש דגש שונה, ובלשון ציורית, לא פילוסופית - בורא עולם כלל לא זקוק לקרבנות, כי כל הנבראים שלו הם.
באדיבות אתר 929