באדיבות ישיבת הכותל
על סירים ועל רשעים
משורר התהילים פונה במזמורו זה אל הרשעים וקובל על חמסם, הוא מבקש מה' שיפר עצתם וימוסס את כל כוחם וגבורתם. הוא מפיל תחינתו לפני ה' כי ימולל את חציהם בעוד הם דורכים אותם ויפר מזימתם לפני שהוצאה אל הפועל. בתוך שירה זו מרגישים מפסוק לפסוק את הבעת בטחונו ההולכת ומתחזקת בנקמה שתבוא על הרשעים. נראה שבעת דברו דבריו לשומעיו פועלים בנפשו שלושה כוחות:
א. הנבואה - בטחונו ואמונתו הכבירה במפלת הרשעים שהוא יודע את מועדה.
ב. המראה - הוא והעם רואים לפניהם את שיחי הסירים (=שיח של צמח קוצני) מכסים שטח סמוך למקום דברו, או שהם נשקפים להם בברור על ההרים מרחוק.
ג. פעולת הזיכרון - הוא עצמו, וכמו כן העם השומע אותו, מכירים היטב את השריפות הנוראיות שהסירים מפורסמים בהן. עת הם מתלקחים בתוך סערת הרוח המשתוללת, הדלקה אז איומה והלהבה זועמת ומדרדרת בקולות נפץ ובניצוצות אש הנישאים ברוח ונושאים איתם קדימה למרחוק את נוראות השריפה ללא מעצור וגבול. ובמקומות גידול הסירים בהרים אין לרוב כל מים בסביבה לכבות את השריפה.
בטבעם נוטים הסירים לבעור (ולכן גם יקחו מהם בהמוניהם להסקה) בעיקר בהיותם אפורים-חומים בימי הקיץ - בזמן שהם קוצניים ויבשים. אבל יש ואש חזקה תאחז בהם גם בחורף עוד בהיותם רעננים ומלאי לח חיים וגם אז, אם תסייע הרוח ללהבה - גם אז תכלינה לשונות האש שטחים עצומים ותאכלנה את שיחי הסירים עוד בהיותם ירוקים.
ובהתלכד בלב בעל המזמור שלושת הדברים הללו יחדיו בכוח נבואתו ושירתו, נוצר אחד הפסוקים החזקים והתיאוריים ביותר שבתנ"ך: "בְּטֶרֶם יָבִינוּ סִּירֹתֵכֶם אָטָד כְּמוֹ חַי כְּמוֹ חָרוֹן יִשְׂעָרֶנּוּ" (י).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
על דוד או על דניאל?
"לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד" (תהילים ס"ד, א)
רש"י לפס' ב:
מזמור זה דרשוהו בעלי אגדת תהלים על דניאל שהושלך לגוב אריות ויפה נופל כל לשון המזמור על האגדה. צפה דוד ברוח הקדש כל המאורע לו והתפלל עליו שדניאל מזרעו היה.
מלבי"ם לפס' א:
אמרו [דוד] כנגד דואג האדומי וריעיו אשר חרשו עליו רעה ונוקשו בפח אשר הכינו לו.
תפילה ומלחמה
במזמור נ"ה מבקש המשורר על נפשו: "הקשיבה לי וענני, אריד בשיחי ואהימה. מקול אויב, מפני עקת רשע, כי ימיטו עלי און, ובאף ישטמוני" (ג-ד).
כאשר האויב מתקיף, זועק המשורר: "אני אל אלוהים אקרא, וה' יושיעני. ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה, וישמע קולי. פדה בשלום נפשי מקרב לי, כי ברבים היו עמדי" (יז-יט).
את אומץ לבו שואב המשורר מן הפניה אל הא-לוהים: "ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה - וישמע קולי. פדה בשלום נפשי מקרב לי" (יח-יט).
למעשה, את מה שבעל התהילים אומר במפורש, אומרת התורה ברמז. הקשר שבין תפילה ומלחמה רמוז בפרשת כהן משוח מלחמה בספר דברים (דברים כ', א-ח).
לפני היציאה למלחמה ניגש הכהן ומדבר אל העם, ואלה דבריו:
"שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם,
אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם,
כי ה' אלוהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם
להושיע אתכם" (שם, ג-ד).
הפתיחה בה פותח הכהן את דבריו שאולה ממקום אחר: "שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה" על משקל הפסוק "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד". רש"י מוסיף: "אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד - כדאי הוא שיושיע אתכם".
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת
ימים על ימי מלך תוסיף
"יָמִים עַל יְמֵי מֶלֶךְ תּוֹסִיף שְׁנוֹתָיו כְּמוֹ-דֹר וָדֹר" (ז)
נוהגים לשיר פסוק זה לכבודם של רבנים.
משמעותו המקורית של הפסוק היא ברכה למלך,
כפי שמפרש עמוס חכם ב"דעת מקרא":
"אפשר שמעקרו נועד המזמור להאמר בפי המלך, בעת שהוא יוצא למלחמה על אויביו... תחילה הוא מבקש שה' יצילנו מיד אויביו, לאחר מכן הוא מבקש שה' יזכהו לכבוש את הארץ, שהיא ירושה לבני ישראל, ולבסוף הוא מבקש שה' יאריך ימיו ושנותיו, ובקשה זו הוא אומר בלשון נסתר משום שאינו מבקש על עצמו בזכותו שלו, אלא בזכות היותו מלך".
תפילת דוד
במזמור נ"א נפרסת תפילתו של בעל תשובה הכוללת חרטה, וידוי וקבלה לעתיד. הכותרת מייחסת את המזמור לדוד, שאומר אותו לאחר תוכחתו של נתן הנביא על חטאו עם בת שבע והריגת אוריה (שמ"ב י"א-י"ב). המזמור עצמו כולל שלושה חלקים מרכזיים: 1. חרטה, וידוי ותפילה למחילה והתחדשות (ג-יד); 2. קבלה ותפילה לעתיד (טו-טז); 3. פסוקי סיכום המבטאים את הביטחון בקבלת התשובה ובתקומתה של ירושלים (יז-כא).
א. כבר בתקופת חז"ל הוסיפו את הפסוק "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" (תהילים נ"א, יז) לפני התפילה. לפי הרב סולוביצ'יק, כשהמאמין הוגה את הפסוק הוא נמלא חרדה ומתחנן אל ה' שיעזור לו לומר משהו, תהינה המילים אשר תהיינה. על חווית התפילה ועל משמעות התפילה על תפילה אל ה' עיינו בדברי הרב סולוביציק (מתוך: "רעיונות על תפילה" עמ' 244:
ההזדקקות לאלוהים בשיח ותחנון נראתה בעיני חכמה המסורה כפעולה נועזת והרפתקנית. איך יכול אדם, בן תמותה, שהיום כאן ומחר בקרב, לגשת אל מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא? וכי ניתנה רשות להדיוט לדבר אל מלך רם ונשיא ולבקש ממנו את צרכיו? כמובן, חווית הפחד והחרדה, שהיא חלק אינטגראלי של החיים הדתיים, מסבכת את בעיית התפילה והופכת אותה לחידת פלא. מצד אחד אי אפשר לו לאדם להתקרב אל אלוקים. ככל אשר יתקרב האדם אל האלוקים, תוכחש הוויתו האנושית הסופית. הסופיות נבלעת באל סופיות וגוועת בנבכיה... עצמיות האדם ובטחונו העצמי בטלים לעומת גאון אלוהים והדר תפארתו, אם כן, השאלה בוקעת ועולה: איך אפשר לתפילה שתתקיים?
ב. ניכרת מתיחות בין שני הפסוקים האחרונים החותמים את הפרק: כ-כא ובין שני הפסוקים שלפניהם: יח-יט. ישנה סתירה בין האמירה "כי לא תחפץ זבח וגו", ובין ההכרזה החגיגית "אז תחפץ זבחי צדק". בנוסף, התפילה לבנין ירושלים וקבלת הקורבנות נדמית כזרה לתוכן המזמור. פסוקים אלו אינם הולמים את מציאות חייו של דוד שבימיו ירושלים לא היתה חרבה, וכן הוקרבו בה קורבנות (שמ"ב כ"ד, כה). עיינו בגישות הפרשניות השונות שניסו לפתור את הקושי:
ויקרא רבה פ"ז סימן ב: ... אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: אני כבשתי את יצרי ועשיתי תשובה לפניך, אם אתה מקבלני בתשובה - הרי יודע אני ששלמה בני עומד ובונה את בית המקדש ובונה את המזבח ומקטיר עליו את הקרבנות שבתורה....
רש"י: הֵיטִיבָה - לבנות בית מקדשך בתוכה בימי שלמה בני.
רבי אברהם אבן עזרא: הֵיטִיבָה - אמר אחד מחכמי ספרד כי אלה השנים פסוקים הוסיפם אחד מהחסידים שהיה בבבל שהיה מתנפל לפני השם ומתפלל המזמור הזה והצריכו לדבר זה בעבור שלא נודע כי ציון הוא המקום הנבחר רק בעת זקנות דוד; גם נכון הוא שנאמר ברוח הקודש.
(להעמקה נוספת בנושא זה ניתן לקרוא את הפוסט מאת נתנאל שפיגל)
מתוך התכנית "מתן על הפרק"
למה לסלוח?
"חנני אלוהים כחסדך, כרוב רחמיך מחה פשעי" (ג)
הסליחה היא חסד, והיא באה מתוך רחמים. מתוך רוב רחמים. אין לאדם "זכות" לבקש חנינה, שהרי המעשה עשוי, ואין אפשרות להשיבו.
שתי נקודות זכות מוצא דוד בחטאו:
"הן בעוון חוללתי, ובחטא יחמתני אמי" (ז)
התהוותו של האדם ועצם יצירתו, יש בהם אלמנט של חטא. בלשונו של רש"י: "איך לא אחטא, ועיקר יצירתי על ידי תשמיש, שכמה עוונות באים על ידו. דבר אחר: עיקר יצירתי מזכר ונקבה, שכולם מלאי עוון". דהיינו: היסוד הגופני, יסוד הבשר של האדם - מושך לכיוון החטא.
ובהתאמה לטענה זו מוסיף דוד כי חטאו לא היה תוצאה של הכרה, אלא של כשלון חד-פעמי:
"הן אמת חפצת בטחות ובסתום חכמה תודיעני" (ח)
הטוחות - הכליות, או מסתרי הלב. דרישתך, טוען דוד לפני האל, היא שלבי יהיה נאמן לך. ואמנם כן הוא: חטאי לא היה מתוך הכרה כי צריך לחטוא, אלא מתוך כשלון רגעי. לבי, מעולם לא מרד. תמיד רציתי לעבוד אותך, ורק יצרי השיאני.
שני נימוקים אלה לסיבת החטא, הם גם הנימוק לבקשת הסליחה.
"הרב כבסני מעווני ומחטאתי טהרני... לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדברך תזכה בשופטך" (ד-ו)
הרבה רחמיך, וכבסני מעווני. אני זקוק לסליחה לא בשביל בני אדם, כי אינני צריך לפייס בני אדם או להרגיעם. לך לבדך חטאתי, הרע בעיניך עשיתי, וממך אני מבקש סליחה וכפרה.
מדוע? מדוע זכאי אני לסליחה? "למען תצדק בדברך, תזכה בשופטך" (ו), אתה היית זה שאמר "נושא עוון ופשע וחטאה" (שמות ל"ד, ז); אתה אמרת לקין "אם תיטיב - שאת" (בראשית ד', ז); אם תיטיב דרכיך - יסולח לך. ועל כן, שעה שאני מבקש סליחה, חייב אתה לסלוח לי, שהרי אתה הבטחת כי ייסלח לשבים. נימוק זה חוזר גם בהמשך הפרק: "אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו" (טו) אם תסלח לי, ילמדו ממני פושעים, כי יראו שאתה מקבל שבים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת