באדיבות ישיבת הכותל
מבנה המזמור ומשמעותו
מבנה מזמור ס"ז הינו מבנה קונצנטרי (=מתהפך עם מרכז באמצעו):
א. אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה.
ב. לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ בְּכָל-גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ.
ג. יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם.
ד. יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים
ה. כִּי-תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר
ד1. וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה.
ג1. יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם.
ב1. אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ.
א1. יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים וְיִירְאוּ אוֹתוֹ כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ.
נדמה שחשיבות ה'משפט' (וצדקה) שהועמד בשיא מזמורנו באה לידי ביטוי בתעודת עם ישראל, כפי שבאה בדבר האל לאברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו" (בראשית י"ח, יט). ומה דִבֵּר? "ונברכו בך כל משפחֹת האדמה" (בראשית י"ב, ג). בהגשמתו של ייעוד זה רואים נביאי ישראל את הבסיס (בעיקר המוסרי) לקיומו של עם ישראל (ראה ישעיהו ה', ז; ירמיהו ד', ב; עמוס ה', כד; מיכה ו', ח ועוד). ייעוד זה לעם ישראל בא לידי ביטוי כמידתו של ה' א-לוהי ישראל, ובשיא המזמור, והדבר בא ללמד על חשיבות המשפט.
נדמה לנו, כי שיא מזמורנו מגלה לנו את טיבו: שפעת תנובת האדמה מביאה את המשורר להגות בגאולה אוניברסלית (השווה כאמור: ישעיהו ב', א-ד וכן תהילים ס"ה, ו-יד; פ"ה, יא-יד) ובברכה לישראל. שתי אלו משמשות ביצירה זו לצד זו. שעל כן גולת הכותרת של השיר היא במילים: "כי תשפט עמים מישור" (ה). ובְּשׂוֹרָתוֹ מובעת גם בתחילת המזמור ("לדעת בארץ דרכך בכל גוים ישועתך"; ג) וגם בסופו ("וייראו אתו כל אפסי ארץ"; ח).
פסוקי מזמורנו (וכן מופיע גם במזמורים אחרים) מעידים שלפנינו רעיון מרכזי בתפיסת מלכות ה': האל מולך על תבל כולה, דן עמים במישרים ושופטם בצדק ובאמונה, עד כי היקום כולו מתרונן לכבוד משפטו. כשם שבמזמורי ההמלכה נרתמים יסודות היקום להביע שמחתם לרגל עשיית הצדקה, כך מגיבה האדמה במזמורנו בשפעת יבולה. תנובת האדמה המבורכת (ז) היא אפוא תוצאה של שפיטת תבל בצדק על ידי ה' (ראה צ"ו, יג; צ"ח, ט).
אין תמה אפוא שרעיון מרכזי זה במקרא (וגם במזרח הקדום) העמיד המשורר בשיא מבנה המזמור: "כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישׁוֹר" (ה)
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך כתב העת 'מגדים' בהוצאת תבונות
המדרש המקראי
עוד על אותו עניין ניתן לקרוא בפוסט מאת הרב פרופ' יהודה ברנדס
באדיבות ישיבת הכותל
שתי זוויות של הושעה
המזמור נחלק לחמש פסקות (א-ד | ה-ז | ח-יב | יג-טו | טז-כ), אך למעשה נחלק לשני חלקים גדולים יותר: בחלק הראשון (א-יב, שלוש הפסקות הראשונות) המשורר קורא בכל תחילת פסקה להלל לה' ("הריעו לא-להים"; "לכו וראו מפעלות א-להים"; "ברכו עמים א-להינו"). הפנייה בחלק הראשון מיועדת דווקא אל העמים האחרים ("כל הארץ ישתחוו לך", "ברכו עמים") ובכלל זה המעשים שנזכרים בחלק זה הם אוניברסאליים (בעיקר בפסקה השנייה: ה-ז) או לאומיים (בעיקר בפסקה השלישית: ח-יב).
החלק השני של המזמור (יג-כ, שתי הפסקות האחרונות) שונה מהחלק הראשון. במקום הקריאה שחוזרת בחלק הראשון לשבח ולזמר לא-להים, בחלק השני המשורר פותח דווקא בהודאתו האישית לא-ל: "אבוא ביתך בעולות אשלם לך נדרי" (יג). אמנם הקריאה קיימת גם בחלק השני "לכו שמעו ואספרה" (טז), אך היא שונה בתכלית מהקריאות שבחלק הראשון, שהרי במקרה שלנו המשורר מספר לכולם את "אשר עשה לנפשי" (טז) ולא קורא לשומעים להלל את ה'. תיאור מעשי ה' מתמקדים בהושעת ה' את המשורר: "שמע א-להים הקשיב בקול תפלתי. ברוך א-להים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי" (יט-כ).
אמנם שני החלקים עוסקים בהושעת ה' בהקשרים שונים, אך בשניהם הסדר נשאר. ראשית יש להודות לה' ולשבחו ורק לאחר מכן הכתוב מגלה את מעשי ה' שמהווים רקע להודיה הגדולה (בחלק הראשון: "הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה" (יב) ובחלק השני: "אליו פי קראתי ורומם תחת לשוני" (יז)). כך אפשר להניח שלפנינו הושעה אחת משתי זוויות שונות. ייתכן שההושעה המדוברת כאן היא הושעה מהגלות, כפי שעולה בעיקר מהפסקה השלישית (ח-יב) ומההבטחה של המשורר שהוא ישוב אל המקדש ויביא עולות וקורבנות נוספים. הגלות היא כמובן עניין לאומי, אך המשורר רואה בה גם עניין אישי.
זה תלוי בנו!
"וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ל"ג, ה)
"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם" (תהילים קכ"ג, א)
ספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שמו
כשישראל שוים בעצה אחת מלמטה, שמו הגדול משתבח מלמעלה שנאמר "ויהי בישורון מלך", אימתי? "בהתאסף ראשי עם" (דברים ל"ג, ה)...
רבי שמעון בן יוחי אומר: משל לאחד [למלך] שהביא שתי ספינות וקשרם בהוגנים ובעשתות והעמידן בלב הים ובנה עליהם פלטרין [=ארמון]. כל זמן שהספינות קשורות זו בזו, פלטרין קיימים. פרשו ספינות, אין פלטרין קיימים....
וכן הוא אומר: "זה אלי ואנוהו" (שמות ט"ו, ב) - כשאני מודה לו הוא נאה וכשאין אני מודה לו כביכול בשמו הוא נאה.
כיוצא בו: "כי שם ה' אקרא" (דברים ל"ב, ג) - כשאני קורא בשמו הוא גדול ואם לאו כביכול וכו'.
כיוצא בו: "ואתם עדי נאם ה' ואני אל" (ישעיה מ"ג, יב) - כשאתם עדיי אני אל וכשאין אתם עדיי כביכול איני אל.
כיוצא בו: "אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים" (תהלים קכ"ג, א) - אילמלא אני, כביכול לא היית יושב בשמים.
ואף כאן אתה אומר יחד שבטי ישראל כשהם עשוים אגודה אחת ולא כשהם עשוים אגודות אגודות.
ספרי דברים - מדרש תנאים לספר דברים מבית מדרשו של רבי עקיבא. הוא מכונה, יחד עם שאר מדרשי התנאים, 'מדרש הלכה' משום שיש בו עיסוק נרחב בהלכה (מה שאין כמעט במדרשים מתקופת האמוראים) אולם יש בו גם הרבה דרשות אגדה. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)
איוב הקטן
נהוג לכנות את הפרק בכינוי: 'איוב הקטן' שכן הוא עוסק בשאלה שהיא נושאו העיקרי של ספר איוב.
שאלתו של אסף, משורר פרקנו, נובעת מניסיונו האישי. הוא רואה את שלומם של הרשעים, ומשווה אותו לסבלו והוא מתקנא בהם. אין להם תחלואים, הם אינם יודעים סבל, והנגעים - המחלות והמגפות - אינם פוקדים אותם. הם בריאים עד יום מותם. עשיית עושר בחמס, ומילוי כל תאוותיהם - מצליחים בידם. הם לועגים לטוב האנושי ולסבלם של בני האדם ומטיחים דברים כלפי שמיא, ואף כופרים בהשגחתו של הקב"ה על עולמו.
ואני לעומתם, זועק אסף, נגוע וסובל: "אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי. ואהי נגוע כל היום ותוכחתי לבקרים" (יג-יד).
תורת הגמול אינה פועלת. ההבטחה שהצדיק יקבל שכר אינה מתממשת. ואילו רשעותם של הפושעים נעשית לעין כל, הם מתפארים בה ואף הצלחתם אינה נסתרת. השאלה כה מטרידה את אסף וכה כואבת לו עד שכמעט שגרמה למשבר בחייו. אמונתו בצדק עמדה להישבר. חסר היה רק עוד מעט מאוד, לא כלום, שרגליו (אשוריו) יטו מדרך האמת.
בחלקו השני של הפרק מציע המשורר שני פתרונות לבעייתו. הפתרונות פותחים במילים: "עד אבוא אל מקדשי א-ל" (יז). כמו הבעיה כך גם הפתרון בא מתוך חווייתו האישית של אסף. לא בדרך של לימוד מאחרים אמצא את דרכי, אומר אסף. אלא בבואי אל מקדש ה', כאשר ארגיש ואחווה את קירבתו של ה' אל האדם - אתבונן בעצמי ואמצא מענה לבעיותיי, אמצא מחדש את דרכי.
הפתרון הראשון שמציג אסף הוא: "אבינה לאחריתם" (יז). הרשעים מצליחים באופן זמני בלבד. ה' מעלה אותם מעלה מעלה כדי להגדיל את מכת נפילתם (יח-כ).
תשובה דומה נמצאת בפרק צ"ב: "בפרח רשעים כמו עשב ויציצו כל-פעלי און להשמדם עדי-עד" (תהלים צ"ב, ח). דהיינו: כאשר הרשעים נראים כמצליחים בדרכם (פורחים), הם פורחים כעשב שתקופת פריחתו קצרה ומיד הוא נובל. הצלחת הרשעים מדומה וחולפת מהר. בעצם הצלחתם טמונה נפילתם. העשב יונק את המים מן הקרקע שבה הוא צומח ומייבש את מקור חיותו. הצלחתם של הרשעים נעלמת כשם שהחלום נעלם כאשר מקיץ האדם משנתו.
אך אין די בתשובה זו ואכן רק בסוף המזמור אסף מגיע לפתרון מקורי, עמוק יותר. פתרון המגדיר מחדש מהו טוב: "ואני קרבת א-להים לי טוב" (כח).
הטוב אינו ההצלחה החומרית בחיים, העושר, הבריאות הטובה, הכוח וכיוצא בזה, כל מה שעורר את קנאתו של אסף. הטוב לצדיק הוא היותו קרוב לה'. ואילו הרשע, מעצם היותו רשע וחוטא, רחוק מה' וממילא רחוק מן הטוב.
ואם כך הרי שהרשע, מעצם היותו רשע, רע לו. הצדיק הקרוב לה' אינו זקוק עוד לדברים נוספים. ולכן הוא יכול לומר כסיכום לדברים: "ואני קרבת א-להים לי טוב" (כח). קרבת ה' היא הטוב האמיתי של ירא א-להים והוא אינו משתוקק לדבר בעולם מלבד הדבקות בה' והקרבה אליו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת