יחד יהודה וישראל
כמו בצמד הראשון (עג-עד) וכמו בתחילת הספר (א-ב), אחרי הגמול לרשעים ולצדיקים בעולם במידת הצדק האוניברסלית, מופיעה התפילה עם השיר על ישועת יהודה וישראל, עם ישראל כולו, מיד אויביו.
אחרי שיתגלה א-לוהים כשופט והעולם יכיר במשפטו (עה), תשוב ותתגלה שכינת ה' בציון, באחדות שלמה של יהודה וישראל (עו), כמו בימי דוד – בסוכת שלום, בציון וירושלִַם. אז יושר שיר הישועה על ניסי המלחמה מידו החזקה של צור ישראל וגואלו.
חשוב לציין כי אחדות מלאה של יהודה וישראל עם שכינת כבוד ה' בציון, שררו רק בימי דוד ושלמה, יחד עם ניצחונות מכריעים על יבוסים ופלשתים בירושלִַם. זה קרה בהפתעה גדולה, כי יבוס בָּטחה בברית עם הפלשתים החזקים, ודוד הכה את שניהם בזמן אחד, בעיר דוד, ובעמק רפאים פעמיים (שמואל ב ה).
משהו מעין זה קרה גם בהארה קצרה וחלקית בימי חזקיהו ובימי יאשיהו – ובימינו, בששת הימים.
במסכת סופרים ובמנהג הגר"א, זהו המזמור ליום הראשון של חג הסוכות.
באדיבות אתר 929
למנצח אל תשחת, אותנו
השאלה הגדולה במזמור הזה היא מאין נטל המשורר ממשפחת אסף את הדיבור הישיר בשם א-לוהים כשופט עליון? האם שמע את קולו? היכן ומתי? האם הוא בטוח באמונתו עד כדי כך, שהוא יכול להרשות לעצמו לדבר בשמו?
ואולי זו רק לשון בוטה של תפילה זועקת (הקשורה גם למזמורי 'אסף' הקודמים והבאים), ובאמת המשורר מתאר מה שהוא חפץ ומשתוקק שיקרה, ששופט כל הארץ יְגַלֶה לעיני כל את משפטו, וכולם יכירו בו עד כדי גדיעת קרני רשעים, אלא שכל זה עדיין ספון בעתיד רחוק, ורק לשון השיר מנוסחת מפי א-לוהים, כאילו כל זה כבר קרה?
השאלה השנייה היא מה משמעה של ה"כוס ביד ה'" - כמו כוס יין אדום ש"שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ"? בנבואת ירמיהו (כה) מתואר הכיבוש הבבלי של כל העמים, כהשקיה מכוונת של 'כוס התרעלה'. אחרי שיסיימו הבבלים להשקות את כל העמים בשליחות הנסתרת מאת ה', יבוא יומם, והם ישתו בעצמם.
אכן בהיסטוריה מתגלה 'כוס התרעלה' במפלתם של רשעי עולם, וכל ניצחון הוא זמני, אבל ב"מזמור לאסף שיר" נראית השאיפה הגדולה לחזות בהתגלות ישירה איך ה' ישקה את "כל רשעי ארץ", יגדע "קרני רשעים" וירומם "קרנות צדיק", אולי בדומה לטביעת חיל פרעה בים סוף.
באדיבות אתר 929
Bamidbar: Natural Life
Sefer Bamidbar can be viewed as a book of missed opportunities. A small group of Jewish slaves—the midrash claims no more than one in five—showed great faith and resolve as they marched through a barren desert to hear the word of G-d. Under the leadership of Moshe, Miriam and Aharon, they were preparing to enter the land of Israel and thus Sefer Bamidbar opens with the counting of the soldiers who would triumphantly conquer the land.
However, the long years of slavery and persecution had taken a harsh toll physically, mentally and spiritually. The Jews still lived in fear of their former taskmasters; the mere sight of them caused great panic (Shemot 14:10). Coming from a pagan society, they could not relate to an abstract G-d, leading them to attempt to build a physical representation of the Deity. They complained often. Yet, all things considered, G-d was willing to forgive them. “Thus says the Lord: I remember for your sake the kindness of your youth, the love of your bridal days, how you followed Me in the wilderness in an unsown land” (Jeremiah 2:2).
But alas, it was not to be. The march of destiny would soon turn to aimless wandering. The generation that left Egypt would die in the desert, fulfilling their fear that “it is better for us to serve Egypt than that we should die in the wilderness” (Shemot 14:12). Moshe, Aharon and Miriam, the faithful and devoted leaders who gave everything they had for the people, would be denied entry into the Promised Land.
Instead of viewing the book as tragic, we can view the efforts of this first generation as laying the foundation for a generation that would be truly ready for the task at hand. Can one imagine this band of ex-slaves successfully setting up the necessary infrastructure of a state? Through no fault of their own, they were simply not up to the task of nation-building. It would be their children, raised in the aura of Sinai, accustomed to receiving food from heaven, marching according to the clouds of glory and—perhaps just as important—toughened but not broken by their desert experiences, who would complete the mission so courageously begun by their parents. The parents would die of natural causes over a forty-year period as they prepared their children, consciously or not, for entrance into the Land.
The Netziv in his introduction to Bamidbar explains that Sefer Bamidbar details the transition from a life of reliance on miracles to one of natural existence. Splitting the sea, food from heaven, water from rocks, winning wars by lifting arms, all were indicative of our miraculous survival in the desert. It was the only way to impress upon the nascent nation the centrality that G-d must play in their lives. However, experience has taught us time and time again that miracles, no matter how great, have little lasting impact. One may not and cannot rely on miracles.
Life in Israel was to be a more natural one. We would till the land and build a strong economy, a courageous army, and a model justice system. Issues related to the environment, immigration, taxation, crime, trade and foreign affairs would need to be dealt with, without relying on heaven. We would have to work harder to “see” and feel the presence of G-d. Our success in running a successful state would be a test for us, lest we say, “My strength and the might of my hand has made me all this wealth” (Devarim 8:16). We might, as we often did, forget G-d at times.
Parshat Bamidbar is always read during the week of Yom Yerushalayim, celebrating the return of our holiest sites to the Jewish people. The amazing success of the Israeli Defence Forces ignited Jewish pride throughout the world. The successes of the ba’al teshuva movement can be traced to the establishment of the State and especially to the reunification of Jerusalem. But we must always recognize that the continued existence of the State of Israel is a gift from G-d, a partnership of human efforts and Divine grace, of Yerushalayim shel matah and Yerushalayim shel maalah, the earthly and the heavenly Jerusalem. After close to 2,000 years of wandering, the Jewish people have been given another opportunity to create “a kingdom of priests and a holy nation” (Shemot 19:6). Let us take full advantage of it as we transform our heavenly dreams to earthly realities.
Courtesy of Torah in Motion - www.torahinmotion.org
הוצאה, גזיזה או ראש?
"כִּי אַתָּה תִקְוָתִי אֲדֹנָי ה' מִבְטַחִי מִנְּעוּרָי. עָלֶיךָ נִסְמַכְתִּי מִבֶּטֶן מִמְּעֵי אִמִּי אַתָּה גוֹזִי בְּךָ תְהִלָּתִי תָמִיד" (ה-ו). מה פירוש המילה "גוזי"?
על פי ההקשר בפסוק, המפרשים הסכימו לכך שהביטוי "ממעי אמי אתה גוזי" מתייחס לתהליך ההריון והלידה. המחלוקת ביניהם היא על פירושה המדויק של המילה "גוזי", ומכאן גם על השאלה על איזה שלב בדיוק המשורר מדבר.
רש"י ומצודת ציון הסבירו את המילה בפשטות כהוצאה, בדומה לפסוק "ויגז שלוים מן הים" (במדבר י"א, לא) או כהעברה, בדומה ל"כי גז חיש ונעופה" (תהלים צ', י). משמע, הפסוק מתייחס לתהליך הלידה עצמו - היציאה לאוויר העולם.
מהגמרא בסוטה מ"ב ע"ב עולה כיוון אחר. שם נעשה קישור בין המילה 'גוזי' כאן לבין "גזי נזרך והשליכי" (ירמיהו ז', כט). מכיוון שבירמיהו הפועל "גוז" מקושר לראש, בגמרא נלמד מכאן שהוולד מתחיל להיווצר מהראש. משמע, הפסוק במזמורנו מתייחס לתהליך יצירת הוולד ברחם.
המלבי"ם מפרש אף יותר רחוק. הוא מסביר את משמעות המילה בדומה לשורש ג.ז.ז., שמשמעותו חיתוך או ניתוק. כידוע, אם הביצית מופרית אז היא עוזבת את החצוצרות ומתיישבת ברחם, לשם המשך התפתחותו של העובר. המלבי"ם מפרש את הפסוק כמתייחס לתהליך זה של התנתקות הביצית מהחצוצרות.
שלושה פירושים לפשר המילה "גוזי": מלשון העברה, הוצאה; מלשון גזיזה וניתוק; וכפועל המתקשר לראש. בעקבות הסברים אלה ניתנת משמעות שונה להקשר של המילה לתהליך ההולדה ולהבנת הפסוק.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד תנ"ך בידי הנוער
מלחמת ה' בים ובלויתן
מזמורנו הוא מזמור תלונה חריף. המשורר פונה אל ה' ומבקש ממנו לגאול את העם. המשורר מביא סימוכין לכך שה' יכול להושיע את העם מכיוון שה' הוא חזק שהרי "וֵאלֹהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם פֹּעֵל יְשׁוּעוֹת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (יב). מכאן המשורר מפרט את מעשי ה' בזמן הבריאה, את חוזקו וגדולתו. כחלק מהתיאור המשורר מזכיר את גדולת ה' מול הים והלויתן: "אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים. אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן" (יג-טו).
המלחמה עם הים והלויתן שמתוארת כאן בקצרה מופיעה בצורה הרבה יותר רחבה במיתוסים של המזרח הקדום. לפי האמונה שרווחה במזרח הקדום, האלים פחדו להילחם בים ובמפלצות ששררו בים. האל הגדול אזר אומץ ונלחם בים ובמפלצות ששררו בו. כך למשל מפארת האלה ענת את האל בעל: "כשמחצת לויתן נחש בריח/ כילית נחש עקלתון/ שליט אשר שבעה ראשים לו/ התערטלו (ו)רפו השמים כרכסי-אפודתך" (בעל א', 1-5). וכך גם מתואר הפחד במיתוס 'אגדת לבו': "הערים התמוטטו... פתחו האנשים [...] לזעקתם ל[א...] לצעקתם לא ש[ם רחמים]. מי [יצר] את הנחש? הים [יצר] את הנחש... כל אלי השמים [פחדו], האלים שבשמים כרעו לפני [...] ו[פני] הירח חשכו בקוצותיהם".
אל הים (בווראציות שונות) והמפלצות ששייכות לו לפי האמונה האלילית הבהילו את אלי השמיים, והובילו בסוף למלחמה שאלי השמיים הצליחו לנצח בה (בקושי רב!) את הים ומפלצותיו.
המקרא אמנם מכיר את המסורת האלילית אך מתפלמס איתה בצורה ברורה. ההיררכיה בין המים והא-ל מוחלטת. אמנם לא מצויין שהמים נבראו בימי הבריאה, אך ה' חולש עליהם: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א', ב). כך גם ה' שולט על מפלצות הים שהרי: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים" (בראשית א', כא). במזמורנו בא הד למסורת שגם ה' נלחם בים ובמפלצותיו, אך גם מסורת זו מעודנת, ובניגוד לאלילים שכפופים למגבלות הטבע, ה' מסוגל לנצח בקרב זה בקלות: "לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ" (תהילים ק"ד, כו).
נס בשערי ירושלים
גם רש"י וגם המלבי"ם רואים במזמורנו שיר הודיה, יסדו אסף על הנס הגדול שהתרחש בהווה, בזמן שלטונו של המלך חזקיה. בשנת 701 לפנה"ס ערך סנחריב מלך אשור מסע עצום ואימתני על ארץ ישראל. הוא הכניע את יפו ואת אשקלון. לכד את עקרון והסתער על מבצרי הגבול של מלכות יהודה, כבש את לכיש. קלגסי אשור פרצו את לב יהודה, שטפו את הממלכה כולה והשאירו אחריהם הרס וחורבן. ולבסוף הגיעו עד לירושלים והטילו מצור עליה. ו"שָׁמָּה", בציון ובירושלים, "שבר" ה' את "רשפי" - להבי אש שהשליכו האויבים מעבר לחומות על בנייני ירושלים. ה' שבר את הקשתות ואת החיצים של אויבינו. את המגינים שלהם, את החרבות ואת כל כלי מלחמתם האדירים - הרס ה' ממש בשערי ירושלים! "נאור אתה" ה', שר אסף, אתה מנאר ומנער את אויביך וקמיך - ומטאטא אותם מן העולם; "אדיר" אתה - חזק יותר וגיבור יותר מחיות ה"טרף", המסתערות עלינו מן ההרים, מכל עבר! "נאור אתה", שם, בשערי ירושלים הנצורה והמיואשת, הראית, ה', את אורך לעמנו! "אשתוללו אבירי לב", השתוללו הקלגסים, ופתאום - נדמו. ניטל מהם כוחם, 'תנומה' ותרדמת מוות נפלה עליהם, "ולא מצאו" עוד כל אנשי החיל העצום של סנחריב את "ידיהם". "נרדם" לעד, גם ה"רכב" וגם ה"סוס". ובישעיהו (ל"ז, לו) ממחיש לנו פסוק אחד את הנס הגדול ואת התשועה הפלאית שהתרחשה אז בשנת 701 לפנה"ס בשערי ירושלים:
"ויצא מלאך ה' ויכה במחנה אשור מאה ושמנים וחמשה אלף
וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים;
יסע וילך וישב סנחריב מלך אשור וישב בנינוה..."
ושם "בניו הכהו בחרב"! (שם, לח)
ובעל מזמורנו מפנה אותנו גם אל ראשית ההיסטוריה שלנו, בכך שהוא מכנה את ירושלים בשם "שלם". אברהם אבינו, במלחמתו ובנצחונו המופלא על המלכים הנרדפים "עד חובה - אשר משמאל לדמשק" (בראשית י"ד, טו) מתקבל על ידי מלכי צדק מלך שלם והוא מברך את אברהם: "ברוך אברם לא-ל עליון... אשר מגן צריך בידך!" (שם, יט-כ)
אך גם לעתיד מכוון מזמורנו, למלחמת גוג ומגוג (זכריה י"ד): "ואספתי את כל הגוים אל ירושלם למלחמה... ויצא ה' ונלחם בגוים ההם...", "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא", "ועלו" כל הארץ "מדי שנה בשנה" לירושלים - "[ו]לחוג את חג הסכות" - וכך יתקיים פסוקנו: "ויהי בשלם סוכו" (ג).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת