Submitted by yoniharband on Wed, 10/25/2017 - 15:19

Language Hebrew

Submitted by yoniharband on Wed, 10/25/2017 - 15:11

Language Hebrew

השטן כמשל

בעקבות חכמי התלמוד, נחלקו הרמב"ם והרמב"ן עמוקות בהבנת החיזיון של 'בית הדין השמימי' ופרטיו, והציגו שתי תפיסות עולם ושתי פרשנויות לספר. הוויכוח נעוץ בפסוק הנשמע בלתי אפשרי "וַתְסיתֵני בו לבַלעוֹ חִנָם" (ב', ג) - הייתכן שה' מושפע מהסתה של שטן, ומפעיל על אדם ניסיון לא בצדק ולא במשפט, רק כדי לחשוף מי צודק בוויכוח (בין ה' לבין "השטן")? הייתכן שסיפור כזה כתוב בתנך?

גם בתלמוד (בבא-בתרא טז עמ' א) תהו על כך: "אמר ר' יוחנן, אִלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאומרו – [ה'] כאדם שמסיתין אותו וניסַת"?! התשובה בתלמוד היא: "אמר ר' שמעון בן לקיש, הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המות... תנא, יורד ומַתעֶה, עולה ומשטין, נוטל רשות ונוטל נשמה".

כתב הרמב"ם (מורה-הנבוכים, חלק ג כב עד כד), ש"השטן" במשל של ספר איוב מייצג את הפגמים והחסרונות ההכרחיים בעולם החומר, שלא תיתכן בו שלמות, ולכן "השטן" רק משוטט "בארץ" ומתהלך בה (א', ז; ב', ב), ואין לו חלק ב"בני הא-להים" המייצגים את "צבא השמים", כלומר, את השלמויות שבאידיאלים הרוחניים. לכן, התיאור באיוב מציג את "השטן" כדמות שונה ונחותה מ"בני הא-להים".

הרמב"ן (בהקדמת פירושו לאיוב) חלק בתוקף גם על הפירוש, וגם על המסקנות – "השטן" מייצג את הפגמים וחוסר השלמות בכל העולמות, גם בחומר וגם ברוח, ולכן נאמר – "ויבוא גם השטן בתוכם להתיצב על ה'" (ב', א).

לפי הרמב"ם, היצר הרע, השגיאות, הקטרוגים והאסונות, באים כולם מעולם החומר, שלא תיתכן בו שלמות מעצם טבעו – רק השגחה פרטית מיוחדת של ה' מצילה מכל אלה, והיא בכל אדם לפי מעלתו וקרבתו לה', וגם הצדיק התמים, כשהוא מאבד, ולו לזמן קצר, את ההשגחה המיוחדת לו, והוא נתון לחוקיות הרגילה, הוא צפוי לאסונות כבדים, עד שישוב ה' ויתגלה אליו מתוך "הסערה".

לפי הרמב"ן, כל זה נכון בכל העולמות, ואין שלמויות ברוח, בלי 'קטרוגי שטן'. הרמב"ן מסכים עם הרמב"ם לחלוטין (בפירושו לאיוב ל"ו, ז – "לא יגרע מצדיק עיניו"), שהשגחת ה' עם כל אדם היא אישית ו'פרטית' בהחלט, לפי מעלתו וקרבתו לה', וזה משתנה גם בזמן, מרגע לרגע, ואף מדור לדור.

לפי הרמב"ם, המוות הוא קריסת הגוף החומרי, והנפש הרוחנית נשארת, כי ה' לא נתן לשטן שליטה עליה. לפי הרמב"ן, המוות הוא סילוק הנשמה, ואז קורס הגוף החומרי – "נוטל רשות ונוטל נשמה", ואם אין לשטן רשות, איוב ימשיך להתייסר, אך לא ימות – "אך את נפשו שְמֹר" (ב', ו).

הרמב"ם האמין, שאין בעולם צדיק מושלם, ותמיד יימצאו פגמים ושגיאות שיכולים לגרום אסונות, גם לגדולי הצדיקים. הרמב"ן האמין, שיש מצבים יוצאי דופן, בהם באים ייסורים על צדיק תמים, או על עם נבחר, כדי לצרוף אותו ולהעלות אותו למעלה עליונה, או לשליחות מיוחדת.

שניהם מסכימים, שספר איוב בא ללמד לעולם את דרכי ההשגחה והגמול בעולם, ולא ה' זקוק באמת לניסיון באיוב (ובכלל) אלא בני האדם; ואולם הרמב"ם קיבל מהתלמוד את הדעה, ש"איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה" (בבא-בתרא טו עמ' א), אלא שבכל דור יש 'איוב'ים, ואילו הרמב"ן אחז בדעה (שם), שאיוב היה ונברא, ו"משה כתב ספרו", בשֵם ה'.

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

קללת איוב

היחידה הקודמת הסתיימה בסיפור הרעים שבאו אל איוב לנחמו. הם יושבים שבעה ימים ושבעה לילות, מבלי לדבר אליו דבר. גם הוא אינו מדבר. בשלב מסוים השתיקה נשברת ואיוב מתפרץ בקללתו.

המסר העיקרי של פרק ג' קשור כמדומה בקללה זו. קללה כרוכה בשבירה של הדיבור התקני, דיבור של קללה אינו חלק מדיאלוג. הוא משקף בראש ובראשונה רצון להרע למשהו, לגרום נזק, במיוחד מנקודת מוצא של חוסר אונים. אמנם, בסוף הספר ניפגש בברכה – ברכת ה' לאיוב, אך בשלב זה הקללה מאפיינת את מצב ההתפתחות בספר.

הצורך של איוב להביע את עצמו בקללה, עולה בד בבד עם תהליך איבוד השליטה בחייו, בניגוד לחוקיות ולסדר שהיו קיימים – על פי תפיסתו – עד לאירועים המחרידים שבאו עליו. בקללה משתקפת איפה נקודת שבר. מנקודת ראות לשונית וביחס לפרק ב' הכתוב מעמיד כאן 'קללה' אל מול 'ברכה'. אמנם ה'ברכה' שביחידה הראשונה נאמרה בלשון סגי נהור, והכוונה שם הייתה כמובן לקללה, ובכל זאת נקט הכתוב לשון ברכה כלפי מעלה. מוצאה של ברכה זו בברכת ה' לאיוב "מעשה ידיו ברכת" (א', י), ואלו כאן מדובר במפורש בקללה.

השינוי משקף את המהפך שחל בתודעתו של איוב – מברכה לקללה, מהשלמה למאבק והתרסה. האם תחושת השליטה בסדרים עדין קיימת אצל איוב? במובנים רבים – לא. במידה מסוימת – כן. הוא דורש את מותו, ואינו מבין מה נדרש ממנו במציאות החדשה שנכפתה עליו. תחושה זו של שליטה ולו חלקית בסדר, באה לידי ביטוי בפרק זה בדרישת המוות. לעומת זאת, ריבוי הניגודים שיש בפרק והיפוך המוסכמות מקרינים תחושה של ערעור והתמוטטות.

קללת ההיווצרות (ג', א-יט)
1. בפסוקים אלו איוב מקלל את רגע המעבר מ'אי חיים' לחיים. עיינו בפסוקים, ושימו לב להופעות הרבות של מילים מן השדה הסמאנטי של חושך ולילה.
2. מדוע לדעתכם משתמש איוב בצירוף "יהי חושך", עיינו בבראשית א'.
3. היחידה בכללותה עשירה בניגודים. עמדו על מכלול הניגודים וחשבו מה הם מבטאים.

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

איוב וספר בראשית

המסורה שלנו קבעה הבדל יסודי בין סיפור המסגרת באיוב (פרקים א' ו-ב', ורובו של פרק מ"ב) לבין פרקי המענות ("ויען איוב ויאמר"; "ויען אליפז התימני ויאמר"; וכו'), הם פרקי הוויכוח בין איוב לבין שלושת הרֵעים ואליהוא; פרקי המענות (ג' עד מ"ב, ו) נמסרו בטעמים המיוחדים למזמורים ולחוכמה (טעמי אמ"ת, איוב-משלי-תהלים), בעוד פרקי המסגרת הסיפורית נמסרו בטעמים המקובלים ברוב ספרי התנ"ך (כא ספרים); רק באיוב יש הבחנה כזאת בין חלקים שונים באותו ספר. בכך שימרה המסורה פערים עמוקים בין סיפור המסגרת לבין המענות.

סיפור המסגרת נמסר בשם ה' (ובכלל זה גם הפתיחות למענות ה' "מן הסערה"; ל"ח, א; מ', א, ג, ו), בעוד בכל פרקי המענות מדברים בשמות א-ל וא-לוה, ש-די ועליון, ושם ה' מופיע רק פעם אחת בפי איוב (י"ב, ט): "מי לא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת".

בסיפור המסגרת יש תיאורים גאוגרפיים גדושי שמות של "ארץ עוץ" ושל "בני קדם" [1] והמקומות שמהם באו כנופיות אויבים מחד, ורעי איוב מאידך (שבא, כשדים, תימן, שוח, נעמה); כל אלה נעדרים לחלוטין בפרקי המענות (פרט לפתיחות), ולכולם יש אחיזה בספר בראשית, בשמות "בני ארם, עוץ וחול וגתר ומש" (בראשית י', כג); בני נחור: "את עוץ בכֹרו, ואת בוז אחיו... ואת כֶּשֶׂד..." (בראשית כ"ב, כ-כב); ובשמות בני עשו "אבי אדום בהר שעיר... בני אליפז, תימן, אוֹמָר, צְפוֹ..." (בראשית ל"ו, ט-יא).

העדות המוחלטת על זיקת איוב לבראשית היא תכשיט בשם "קְשׂיטה" כאמצעי תשלום, שנזכר רק פעמיים בכל התנך, אצל יעקב בשכם כשקנה את "חלקת השדה... במאה קְשׂיטה" (בראשית ל"ג, יט), ובשְבוּת איוב מ"כל הרעה אשר הביא ה' עליו... ויתנו לו איש קְשׂיטה אחת..." (מ"ב, יא). גם תיאורי איוב עם "מקנהו" וגדולתו, ותיאורי צדקתו, מגלים זיקה ברורה לספר בראשית – "עבדי איוב" מתואר בדומה לנֹח [2] – "איש תם וישר, יְרֵא א-להים וסָר מֵרע" (א', ח; ב', ג).

והנה, בסיפור המסגרת יש חיזיון מדהים של דיון שמימי בנוכחות "בני הא-להים" המתיַצבים (=בעמידה) "על ה'" (=היושב על כסא הדין), והדיון מתנהל בין ה' לבין "השטן" על "איש תם וישר" כאיוב (ומתוך זה, על שאלות הצדק והגמול בעולם).

בפרקי המענות מתחנן איוב (י', יט-כד; י"ג, יח-כז; כ"ג, ג-ח) להשתתף בדיון כזה ולטעון בעצמו את דבריו, ונענה לבסוף בחזיון התגלות ה' "מן הסערה", אבל גם אז לא ניתנה לו הזכות לעמוד מול כסא המשפט, ולהגן על צדקתו מול כל טענות רודפיו נגדו.

המחיצה בין המענות לבין הסיפור נותרה בעינה, ואיוב (לבסוף) קיבל עליו את הדין כי הוא רק "עפר ואפר" (מ"ב, ו).
אבל בסיפור המסגרת, יש תשובה שונה לסבלו של איוב, [3] וגם לזה יש זיקה ברורה לספר בראשית, ולהבדל בין איוב לאברהם.
______________________

[1] פעמיים בספר בראשית (כ"ה, ו; כ"ט, א) נזכרת "ארץ [בני] קדם", בשילוח בני אברהם מקטורה, ובדרכו של יעקב לחרן.
[2] הנביא יחזקאל (י"ד, יד-כ) מזכיר את נֹח יחד עם איוב, כצדיקים, שלא יצילו מגזֵרת פורענות אלא את עצמם.
[3] כפי שהיטיב לפרש הרב י"ד סולובייצ'יק במאמרו 'קול דודי דופק', וראו מאמרי 'נבואת התפילה של אברהם', באתר שלי.

באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מפגש רֵעים

רעיו של איוב הבאים לנחמו נועדים יחדיו. מעשה זה מעיד כי הרעים המנחמים נתקלים בקושי הגדול לבוא אל בית האבל הסובל ולהתייצב מולו בנפרד. נוסף על כל צרותיו, איוב מאבד בשלב זה את זהותו הפיסית שהגדירה עד כה את עצמותו. שימו לב שאבדן הזהות של איוב מתעצם יותר על רקע הצגת הרעים בשמם ובמקום מוצאם.

א. עיינו בריבוי הפעלים המופיעים בפסוקים. מה לדעתכם הם משקפים?

ב. מדוע הרעים שותקים? בשירה של זלדה "אל תרחק" מצויה תשובה. השיר מצייר מצב מיוחד. המנחמים – המקבילים לרעי איוב – מנסים להתקרב אל האבל, באים עד השער שאיננו שער, אל הבית שהאבל שוכן בו, אל גיא צלמות של האבל. אי אפשר להיכנס מבעד לשער משום שזהו שער מטפורי, שער פסיכולוגי, העומד בניגוד מוחלט לתפקיד השגרתי של שער מחבר ומקשר. זהו שער המרוחק אלפי שנות אור – מרחק קוסמי – מתודעתו של האבל. האם לדעתכם הקושי הפסיכולוגי הוא הקושי היחיד שבגינו הרעים לא פותחים את פיהם ומנחמים את איוב?

אל תרחק\זלדה

המנחמים באים אל החצר

החיצונה

עומדים על יד השער

אשר פניו אל גיא צלמות

ואימתו סביב סביב.

עמידה על יד השער כל יכולתם

של מנחמים לשאת.

גם נפשי במרחק פרסאות

מן האני הבוכה. גזרה היא.

יוצר לילות ורוח
הלא נגדך בכי איום זה,
אל תרחק-
אל יעמדו כחיץ
מליוני שנות אור
בינך ובין איוב.

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

על המר והמתוק

"וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל. בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו" (איוב ב', ט-י)

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת יתרו סימן טז

... "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב" (שמות כ', כ) –

לא תעשון כדרך שבני אדם נוהגים ביראותיהן: כשטובה בא עליהם מכבדין ליראותיהן... וכשהפורענות באה עליהן מקללין ליראותיהן...

אבל אתם תהיו נותנים הודיה על הטובה ועל הרעה.

שכן דוד אומר: "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (תהלים קט"ז, יג), "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא" (שם, ג-ד).

וכן איוב אומר: "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך" (איוב א', כא), על מדה טובה ועל מדת פורענות. מה אשתו אומרת לו? "עודך מחזיק בתומתך ברך אלהים ומות" (איוב ב', ט) אמר לה: "כדבר אחת הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל?" (שם, י).

וצריך אדם להיות שמח בייסורין יותר מן הטובה, שאפילו אדם בטובה כל ימיו לא נמחל לו עבירות שבידו, ובמה נמחל לו? ביסורין...

רבי נחמיה אומר: חביבין היסורין שכשם שקרבנות מרצין כך היסורין מרצין, בקרבנות כתיב: "ונרצה לו" (ויקרא א', ד) וביסורין כתיב: "(והם) [ואז] ירצו את עונם" (ויקרא כ"ו, מא). ולא עוד אלא שהיסורין מרצין יותר מן הקרבנות שהקרבנות בממון ויסורין בגוף, וכן הוא אומר: "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" (איוב ב', ד).

מדרש תנחומא - מדרש אגדה על חמשה חומשי תורה. המדרש החל להתגבש בארץ ישראל במאה החמישית אולם המשיך ונערך עד סוף המאה השביעית. המדרש בנוי מחטיבות של דרשות העוסקות בפסוקים הראשונים של כל סדר מקראי. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo