לא חטא בשפתיו

 

לקריאת הפוסט על פרק א'

"ויען השטן את ה' ויאמר: עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. אולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו - אם לא על פניך יברכך" (ד-ה).

השטן מדבר על אותו 'עור' שבו יצא איוב מרחם אמו (יש כאן משחק צלילים סמוי עם הפסוק "ערום יצאתי מבטן אמי..." (א', כא): ערום - עור). המכה נוגעת עתה ממש ל'עורו', מכף רגלו עד קדקודו "ויקח לו חרשׂ להתגרד בו" (ח).

אין כאן כמעט בכוח אנוש להצדיק את הדין ללא הרהור ולהתאפק. לפחות בלב תבצבץ השאלה. צעד אחד עד יציאתה לפה: "ותאמר לו אשתו: עודך מחזיק בתומתך? ברך אלקים ומות!" (ט).

אשתו מציעה לו להחליף את תומתו ב'ברכה'. איוב דוחה הצעה זאת כמעשה נבלות. "בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו" (י). הוא אינו חוטא נגד ה' בדיבור; אבל לברך את ה' על הרעה הוא שוב אינו יכול. איוב יכול רק לקבל את הרעה, כפי שקיבל את הטובה, ולא לחטוא בשפתיו.

בשפתיו בלבד? מתרגם התרגום: "בכל דא לא חב איוב בספותוהי, ברם ברעיניה הרהר במלין" (=בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו, ברם במחשבתו הרהר בדברים)

ובתלמוד הבבלי: "בשפתיו לא חטא - בלבו חטא" (בבא בתרא טז, ע"א).

החטא אשר איוב חשש מפניו לגבי הבנים - 'ברכה' שבלב - בא לו. אבל בנסיבות הפוכות.

לקריאת הפוסט הבא


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך כתב העת "מגדים" בהוצאת תבונות

Volver al capítulo

מגבלות התבונה האנושית

 

באיזו מידה השכל האנושי מסוגל להתמודד עם שאלות היסוד של קיום העולם ומהותו? באיזו מידה התבונה האנושית יכולה למצוא דרך כדי לפתור את שאלות התהוות העולם?

יפה יהיה להביא כאן דברים שציטט אהרון קציר בסוף ספרו "בכּוּר המהפכה המדעית". מובאת שם שיחה בין פרוספרו, הנסיך השקספירי, לבין זוריאן. הנסיך אומר:

"אנו מתדפקים בכל מאמצי כוחנו על הקירות הסמויים, המקיפים את הכלא של הכרתנו. אולם רק לאחר שאדם זחל על ידיו ועל ברכיו סביב הקירות, רק לאחר שהוברר לו כי אין מוצא מן הכלא, הוא נאלץ לחזור אל עצמו כדי לחפש אחר פתרונות חדשים".

הכלא הוא יכולת ההבנה שלנו. אנו נמצאים בתוך כלא, כי יש גבול למה שאנו מסוגלים להבין. וכאשר אנו מגלים כי אנו בתוך כלא, כי יש גבול למה שאנו יכולים להבין - אנו מנסים לחפש פתרונות חדשים שוב ושוב. זוריאן עונה לנסיך:

"שום דבר אינו נפתר סופי. בכל דור אנחנו עומדים בפני אותן תופעות גופן: אור הירח, האמונה, המוות והפחד, העצב והצחוק. אנו עושים מאמצים מילוליים לכלול את כל התופעות במסגרות מדעיות, אך השינוי עובר ושוטף בלי הרף את המסגרות אשר בנינו".

השיחה מסתיימת בהכרה כי מגבלות הדעת הן הבסיס של כל מחקר. אנו חוקרים, אנו מנסים לקבוע חוקים מדעיים - אבל כל החוקים שאנו מנסחים וכל האמיתות שאנו מגלים משתנים בלי הרף ומראים לנו את קוצר דעתנו.

ניתן עתה את רשות הדיבור ליואכים אנדרמן, בדברים שכתב בסוף הספר "המִספר וקסמיו":

"את האמת הצרופה, התמימה, המוחלטת, אנו בני תמותה לא נשיג לעולם. ואין תימה בדבר. עם כל גדולותיו שעשה האדם ונפלאותיו שפעל: האריך את אזנו באלפי קילומטרים, ואת עינו במילונים מהם; בקוסמוס ניקר, ובאטום חיטט, עם כל זאת אין הוא, האדם, יכול לשבור חרצובות זיקתו לאדמה, מולדתו וקברו, לחרוג מהגבולות שגבל לו הבורא, מגבלות הזמן והמקום... איך יוכל הבין 'מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור?' לשם כך צריך הוא לצאת מתוך הוויה זו, לראותה מבחוץ, וזאת לא יוכל לעולם. ומשום כך לעולם לא ידע מה טעם ושכל מטאפיזי לכל מה שהוא הוראה ושומע, חי ומרגיש."

אגור בן יקה הציב שאלה. במשך אלפי שנים התפתחנו והחכמנו והמצאנו וגילינו. וכשאנו עומדים מול שאלתו של אגור בן יקה "מי הקים כל אפסי ארץ" (ד), מרכינים אנו את ראשנו בחוסר ידיעה ואומרים לאגור בן יקה: כמונו כמוך; מומחים אנו במוצרי טכניקה ובהפעלת מחשב ומכשיר וידיאו - אבל על שאלות היסוד של חיינו, של קיומנו, אין אנו יודעים להשיב. באלה לא התקדמנו מאומה.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

ברכה והיפוכה

 

ספר איוב נפתח במוטיב של ברכה - ברכת ה' על איוב. אבל מיד נשמעת ברכה גם במובן אחר: "והשכים בבקר והעלה עולות מספר כולם, כי אמר איוב: אולי חטאו בָנַי וברכו אלהים בלבבם..." (ה).

'ברכה' זו משמשת במובן הפוך, כי מתוך "וברכו" משתמע 'וקיללו'. מאחורי לשון הברכה מסתתר הפך הברכה. מאיזו 'ברכה הפוכה' בלב בניו חושש איוב בתומתו? מה יוכל לגרום להיפוך ברכה?

נראה, שדבר זה הוא רום לבב ושכחת א-לוהים, מתוך חיי שובע ועושר וישיבה לבטח. ההישקעות באכילה ושתייה, דוגמת: "ואכל ושבעֵ ודשן ופנה אל אלהים אחרים" (דברים ל"א, כ), מאפיינת את רוב ימי המשתה של בניו. בהעלאת עולות "מספר כולם" משתדל איש תם זה לכפר על ההרהור שבו, אולי, חטאו בניו בסתר לבם. איוב רואה בחיי שפע - ניסיון; הוא מרגיש בסיכוך עליו - סיכון; הוא יודע שברכת ה' על ביתו דורשת ממנו להיזהר מ'ברכת אלוהים' ההפוכה.

הברכה המהופכת הזאת - מקורה ומוצאה בברכה אמתית מאת ה': "הלא אתה שכת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב" - אומר השטן - "מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ..." (י).

במילים אלו מנסה השטן 'להסית' את הא-לוהים, למצוא בברכה עוון ולהפכה לקללה, לגרום לכך שהרע שממנו סר איוב ביחס לבניו יתגלגל לידיו: "ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו - אם לא על פניך יברכך" (יא).

השטן טוען, בעצם, שאחרי שאיוב עמד בניסיון העושר והשובע, יש לנסותו בעוני. אם ה'ברכה' לא יצאה מפיו מרוב כול, אולי תצא מחוסר כול. אולם איוב עדיין מחזיק בתומתו: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבֹרך!" (כא), ומעיד הכתוב, שהברכה הזאת איננה 'תפלה' - "ולא נתן תִפלה לאלהים" (כב).

לקריאת הפוסט הבא


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך כתב העת "מגדים" בהוצאת תבונות

Volver al capítulo

תוכחה מאמא

 
פרק ל"א החותם את ספר משלי מורכב משתי יחידות. היחידה הראשונה (א-טו), היא לקט עצות או הוראות המיוחסות לאמו של למואל. ואילו היחידה השנייה (י-לא) היא חיבור אלפביתי המהלל את האשה האידיאלית העמלה והחרוצה, העושה טוב בבית ומחוצה לו, הנכבדה והמבורכת.
 
א. מיהו למואל? עיינו בפרשנות הקלאסית ובפרשנות החדשה:
רש"י: דברי למואל מלך - דברי שלמה המלך שאמר 'למו הקדוש ברוך הוא', כלומר: בשביל שהעוה כנגד הקדוש ברוך הוא. למואל - לאל , כמו "למו פי" (איוב מ , ד); דברים לשמו של הקדוש ברוך הוא שאמר המלך.
נ' צופק, משלי, עולם התנ"ך, עמ' 209: דברי למואל מלך , משא אשר יסרתו אמו. שם המלך שאליו מופנית ההוראה הוא בעל צליל זר, והפירוש המקובל רואה בו שם תיאופורי, כלומר שם הכולל בתוכו את שם האל: "למו" כלומר: "זה השייך לאל". פירוש אחר, המסתמך על השפה הערבית, מבאר "מואל" כמחסה, ואז יהא פירוש הצירוף: דברים שנאמרו ל-מואל , שם המלך. לפי טעמי המקרא בפסוקנו יש לחלקו כך: "דברי למואל מלך, משא אשר יסדתו אמו", כלומר: דברי למואל המלך, שהם ה"משא", הנאום, שחיברה אמו על מנת ללמדו מוסר.
 
ב. בשלושת הפסוקים שבע לשונות של שלילה או של הזהרה: "מה... ומה... ומה... אל... אל... אל... אי" כדרך אמהות המרבות להזהיר את הבנים. האם מתחננת אל בנה ורומזת בדבריה לתהליך לידתו בסדר הפוך. עכשיו שנולד ויצא לעולם הוא בנה, אך לפני שנולד היה בן בטנה, ולפני שהרתה התקיים רק במאוויי לב אמו שנדרה נדר. אמו של למואל מזהירה אותו נגד שני דברים. עיינו בפשט הפסוקים ובדברי רש"י הדורש את הפסוקים על שלמה. מהי התוכחה של האם לבנה המלך לפי כל אחד מן הפירושים?

רש"י משלי פרק ל"א: (א) משא אשר יסרתו אמו - כשהתחתן עם בת פרעה ביום חנוכת בית המקדש והכניסה לו כמה מיני כלי זמר ונעור כל הלילה וישן למחרת עד ארבע שעות כדאית' בפסיקתא והיו מפתחות בית המקדש תחת מראשותיו ועל אותה שעה שנינו על תמיד של שחר שקרב בד' שעות ונכנסה אמו והוכיחתו על המעשה הזה:
משא אשר יסרתו אמו - משא של משל שיסרתו אמו:
(ב) מה ברי - מה זאת עשית והגדת שאתה בני ולא בן אביך הכל יודעין שאביך צדיק גמור היה ואם אתה רשע יאמרו אמו גרמה לו:
בר בטני - כל נשי אביך כיון שמתעברות אינן שבות לתשמיש ואני דחקתי ונכנסתי כדי שיהא לי בן מלובן ומזורז שהתשמיש יפה כל ששה חדשים אחרונים:
ומה בר נדרי - כל נשי אביך היו נודרות שיהא להן בן הגון למלכות ואני נדרתי שיהא לי בן מלובן בתורה.
(ג) אל תתן - אל תתיש: לנשים חילך – כחך.
 

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

לעלוקה

 
פסוק טו נפתח במילה היחידאית 'לעלוקה'. יש מפרשים עלוקה כשם התולעת הקטנה מוצצת הדם שלה שני כפתורי הדבקה בשני קצות הגוף, שנראו לקדמונים כפיות, שבהם העלוקה נצמדת לגוף האדם ומוצצת את דמו בהן. לפי פירוש זה שתי הבנות הן שני 'פיות' העלוקה הנדבקות לגוף האדם שאת דמו היא מוצצת. גרינץ מביא את רבנו תם בתוספות עבודה זרה יז, א' הסבור שיש כאן שם עצם פרטי של חכם בשם עלוקה וכותרת ופירושה 'הדברים האלה שייכים לעלוקה' כמו שמצאנו 'לדוד' בכותרות למזמורי תהלים.
דברי עלוקה כוללים מספר משלים בדגם המספר המדורג:
• בפסוקים כא-כג מופיע תיאור של ארבעה דברים שהם היפוכו של סדר העולם החברתי המקובל ושבגללם החברה לא יכולה להתקיים.
• בפסוקים כד-כח מופיע משל הדן לכאורה בתופעה טבעית, חיות קטנות וחלשות המצליחות למרות חולשתן ומיעוטן.
• בפסוקים כט-לא מתאר הכתוב חיות המתאגדות יחד בלהקות שבראשן עומדת חיה אחת כמנהיג. גם לבני אדם יש מנהיג ההולך לפניהם, והוא המלך.
 
כדי להבין את המשל המופיע בפסוקים טו-טז עיינו בתרשים הבא שמציע גרינץ ובפירושו של הורביץ.
לעלוקה (כותרת)
שתי בנות (הנה אומרות): הב! הב!
שלוש (בנות) הנה (אשר) לא תשבענה
ארבע (בנות) לא אמרו הון
שאלו ועצר רחם (הן השתיים הראשונות, האומרות: הב! הב!)
ארץ (היא השלישית אשר) לא שבעה מים
ואש (היא הרביעית, אשר) לא אמרה הון
 
א' הורביץ, מקרא לישראל עמ' 572 : שאול ועצר רחם - הן שתי הבנות הראשונות האומרות "הב הב". אין גבול למספר האנשים שימותו ולשיירת השאול, אף אין מספר לאנשים שלא יוולדו בגלל עקרות. לעצירת רחם ראו בראשית כ', יח: "כי עצר עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם". ארץ לא תשבע מים - הבת השלישית במניין. גשם נופל על האדמה ונספג ולעולם ייספג עוד ועוד. ואש לא אמרה הון - הבת הרביעית בסדרה. האש תשרוף כל דבר שיושלך לתוכה ולא תאמר "הון" די!
 

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

ברית דמים

 

על דעת המקום, ועל דעת הקהל 
רכבנו סופה וגם סער, 
בוטחים, 
"אל תשלח ידך אל הנער". 

ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה 
עוד זה מדבר וזה בא (איוב א', טז)
הלילה ההוא, יקחהו האופל (איוב ג', ו)
הלילה ההוא בא. 

למודים ושבעים, יודעים את השעה, 
שעטו הראלים, יובלים, 
חילים 
לבנון ושריון וקול שובר ארזים. 

ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה 
עוד זה מדבר וזה בא 
הלילה ההוא, יקחהו האופל,
 

הלילה ההוא בא. 

בלילה ההוא, אמא, הראל לקינות יובל, 
עוד זה מדבר וזה בא, אמא, 
יובל על במותיך חלל. 

בלילה ההוא, אבא, היתה צעקה גדולה. 
עוד זה מדבר וזה בא 
הראל גם יובל, יובל גם הראל, 
ועיר תלפיות שכולה. 

ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה 
עוד זה מדבר וזה בא 
הלילה ההוא, יקחהו האופל,
 

הלילה ההוא בא. 

תלפיות לך ארצי, הראלים בשערך. 
ברית דמים, ברית עולם בבשרך, 
את אימת הימים ינחמו ילודיך 
ואת בדמייך חיי.


השיר "ברית דמים" מתאר מתן בשורה להורים על בנם שנפל במלחמה. השיר רומז לספר איוב בכמה משפטים מרכזיים החוזרים בשיר:

בישיבה של מעלה - רומז לדיון שנערך בין האלקים לבין השטן, ובו נופלת ההחלטה לפגוע באיוב;

עוד זה מדבר וזה בא - משפט זה חוזר בשיר כמה פעמים, וגם בספר איוב בפרק א' הוא חוזר כמה פעמים, ומתאר את הבשורות הקשות הנוחתות על האדם אחת אחרי השניה בלי הפסק ומרווח נשימה;

הלילה ההוא יקחהו האופל - פסוק זה הוא חלק מדבריו של איוב, אשר מקלל את יום לידתו, ואת הלילה בו נוצר:

"אַחֲרֵי-כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת-פִּיהוּ וַיְקַלֵּל אֶת-יוֹמוֹ 
 וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר: 
 יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר...
 הַלַּיְלָה הַהוּא יִקָּחֵהוּ אֹפֶל..." (ג', א-ו)

הרמיזות לספר איוב מעצימות את התחושות הקשות המלוות את האדם המקבל בשורות קשות בזו אחר זו. 

Volver al capítulo

ענווה וגאווה

 

נאה לחכמה לחתום בענווה, כי ביטחון עצמי מופרז של חכמים עלול להשפיל את חכמתם, ולהביאם למעמד של כסילים, לעיתים גם בפרהסיה. ענווה היא הכרה בגבולות ידיעתינו והבנתנו - "כל זה נסיתי בחכמה, אמרתי אחכמה - והיא רחוקה ממני; רחוק מה שהיה, ועמק עמק מי ימצאנו" (קהלת ז', כג-כד).

למעלה מזה, ענווה עמוקה מקבלת גם אפשרות של טעות -
"והאיש משה עָנָו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב, ג).

דווקא משום כך, תורת ה' למשה היא תורת אמת, כי יש בה עדויות ישירות ומדהימות, גם לטעות של משה - "הֲצֹאן ובקר יִשָחֵט להם ומָצָא (=והספיק) להם...?! ויאמר ה' אל משה: הֲיַד ה' תִקצָר?!" (במדבר י"א, כב-כג).

גם רגעי ייאוש של משה - "למה הֲרֵעֹתה לעם הזה? למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הֵרַע לעם הזה, והַצֵל לא הִצַלתָ את עמך!" (שמות ה', כב-כג); - "למה הֲרֵעֹתָ לעבדך... לא אוכל אנֹכי לבדי לשאת את כל העם הזה, כי כבד ממני..." (במדבר י"א, יא-טו).

ומעל לכל, גם לחטא של משה ואהרן (במדבר כ', יב-יג; כ"ז, יד; דברים ל"ב, מח-נב).

רק הענווה שאין דומה לה מאפשרת לכל אלה להיכתב לדורות.

בכל מקום ובכל שיטה ודרך, בהם מציגים חכמים וצדיקים כמושלמים, לא יכולה להיות בהם 'תורת אמת', כי אין בהם ענווה.

לכן אמרו חז"ל (ירושלמי שבת, פרק א, ג) על היחס בין החכמה, יראת ה', והענוה, את הדברים המופלאים הבאים (שהאריך בהם הרמח"ל במסילת ישרים, פרקים כב וכג): "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענוה עקב לסולייתה, דכתיב (תהלים קי"א, י): "ראשית חכמה יראת ה'...", וכתיב (משלי כ"ב, ד): "עֵקֶב ענוה יראת ה'..." -

בית גֵאים יִסַּח (=יעקור) ה' – ויַצֵב (=וִיחַזֵק) גבול אלמנה (ט"ו, כה);
גַאֲוַת אדם תַשפִּילֶנוּ - ושְפַל רוח יִתמֹך כבוד (כ"ט, כג);
עֵקֶב ענוה [תבוא] יראת ה', עֹשר וכבוד וחיים (כ"ב, ד);


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

מיהו צדיק?

 

יותר מ-60 הופעות של 'צדיק' ו'צדיקים' במשלי (13 מהן בפרק י'!) מוכיחות, ששאלת 'מיהו צדיק?' חשובה לא פחות משאלת 'מיהו חכם?' האם הצדיק במשלי הוא אדם שמרבה תפילות, או משמש כתובת רוחנית לחסידים, שדרכו יוכלו להתפלל ולזכות לכפרה לפני ה'?

בהחלט, ה' שומע תפילת צדיקים – אם הם ישרים:
זֶבַח רשעים תועֵבה – ותְפִלַת ישרים רצונו (ט"ו, ח);
רחוק ה' מרשעים – תְפִלַת צדיקים יִשמָע (ט"ו, כט);

'צדיק' בתמימותו מתרחק מכל חמס וממזימות רשע, ומכל מרמה במסחר וביחסים בין אדם לחברו, מסתפק במועט, גומל חסד וצדקה לבני אדם, ויודע גם "נפש בהמתו" (י"ב, י). לכן גם יזכרו את מעשיו הישרים של צדיק לדורות רבים, ואת שם הרשעים יזכירו כדוגמה לריקבון.

ברכות לראש צדיק – ופי רשעים יְכַסֶה חמס;
זכר צדיק לברכה – ושם רשעים יִרקָב (י', ו-ז);
מקור חיים פי צדיק – ופי רשעים יְכַסֶה חמס (י', יא);
פְּעֻלַת צדיק לחיים – תבוּאַת רשע לְחַטָאת (י', טז);
צִדקַת תמים תְיַשֵר דַרכּוֹ – ובְרִשעָתוֹ יִפֹּל רשע;

צִדקַת ישרים תַצילֵם – ובְהַוַת (=ובשקר), בֹּגדים יִלָכֵדוּ (י"א, ה-ו);
טוב יפיק רצון מה' – ואיש מְזִמוֹת יַרשיע (י"ב, ב);
יודע צדיק נפש בהמתו – ורַחמֵי רשעים אכזרי (=אכזריות; י"ב, י);
דְבַר שקר יִשְׂנָא צדיק – ורשע יַבאיש ויַחפיר (יביא חֶרפָּה; י"ג, ה);
טוב מעט בצדקה – מרֹב תבואות בלא משפט (ט"ז, ח);
מְסִלַת ישרים – סוּר מֵרָע, שֹמֵר נפשו – נֹצֵר דַרכּוֹ (מֵרָע; ט"ז, יז);
שמחה לצדיק עֲשׂוֹת משפט – ומְחִתָה (=ושֶבֶר) לפֹעֲלֵי אָוֶן (=רֶשַע; כ"א, טו);
רֹדֵף צדקה וחסד ימצא חיים, צדקה וכבוד (כ"א, כא);

מעל לכל, 'צדיק' הוא איש אמון ואמונה, כלומר, אפשר לסמוך על היושר שלו, הן במילה שלו, והן במעשיו, וזאת חובה לזכור: 'אמונה' (גם בלשון חז"ל) איננה הפך של 'כפירה' [1], אלא הפך של 'עָוֶל' וחוסר ביטחון, וכפי שפותחת שירת "האזינו" בשבח ה' – "א-ל אמונה ואין עָוֶל, צדיק וישר הוא" (דברים ל"ב, ד) – כך גם איש ישר הוא "איש אֱמוּנוֹת, רַב ברכות".   

יָפיחַ (=יַשמיע) אֱמוּנה יגיד צדק – ועֵד שקרים מרמה (י"ב, יז);
תועֲבַת ה' שִׂפתֵי שקר – ועֹשֵׂי אֱמוּנה (=יושר), רצונו (י"ב, כב);
עֵד אֱמוּנים לא יְכַזֵב – ויָפיחַ (=וישמיע) כְּזָבים עֵד שקר (י"ד, ה);
עֹבֵד אדמתו יִשְׂבַּע לחם – ומְרַדֵף [חֲבוּרוֹת] רֵיקים יִשְׂבַּע רִיש (=מחסור);
איש אֱמוּנוֹת, רַב ברכות – ואָץ להַעֲשיר [בלא משפט], לא יִנָקֶה (כ"ח, יט-כ);

פעמיים (י"ב, יא; כ"ח, יט) מובא השבח הגדול לאיש עובד אדמתו ביושר, כדוגמה ומופת לאיש אמונים, הוא הצדיק בספר משלי (ובמקרא בכלל), והוא הישר, שה' ישמע תפילתו.
_______________________

[1] ראו מאמרי 'אמונה אל מול הפכיה', באתר שלי.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

סוד החברות

 

כל ילד יודע שהולכים לבית ספר כדי לפגוש חברים, ובין ההפסקות גם מנסים ללמוד קצת. וכמובן, תנועת נוער וטיולים בנויים על חברויות, וגם בשירות הצבאי, הגורם המלכד ביותר הוא 'החֶברֶה'. רפול אמר פעם, שכל החינוך הצבאי בונה את המוטיבציה הכללית, אבל בשנייה בה צריך לקום ולהסתער, הקשר לחברים הוא הדחף החזק ביותר.

גם הרֵעוּת (כמו החריצות, הזהירות, השתיקה והדיבור הרך) מעוגנת בחכמה ולא במוסר, והחכמה שיש בה יראת ה', כוללת גם את ערכי המוסר והצדק, וגם את ערכי החכמה.  

מי שאוהב גם יכול לומר דברים קשים לפעמים, וזה עדיף בהרבה מחנופת נשיקות של שונאים; יש עוצמה מיוחדת בקשר החברי, שהיא גם משענת ביום צרה, כמו בעת שמחה, הרבה יותר מבני דודים רחוקים, שקרבת המשפחה שלהם מתפוגגת במרחקים.

נֶאֱמָנים (ישרים וטובים) פִּצעֵי אוהב –
ונַעְתָרוֹת (=בלתי נסבלות) נשיקות שׂוֹנֵא (כ"ז, ו);
שמן וקטֹרֶת יְשַׂמַח לב [כל אדם],
ומֶתֶק רעהו (=ומתוקה רֵעוּת) מֵעֲצַת נפש (=מֵחכמה);
רֵעֲךָ ורֵעַ אביך אל תַעזֹב [בצָרָתָם] –
ובית אחיך [הרחוק] אַל תבוא ביום אֵידֶךָ (=צָרָתךָ) –
טוב שָכֵן קרוב – מֵאח רחוק (כ"ז, ט-י);

בחברות של אמת, הקשר מתחדד דווקא כשיש ויכוחים נוקבים עם אהבה עמוקה, וזהו הסוד של בית המדרש התלמודי והישיבתי – מחלוקות מחדדות אמת – ברזל בברזל יָחַד (=יתחדד), ואיש יַחַד (=יחדד) פני רעהו (בוויכוח; כ"ז, יז).

אבל מעל לכל עומד הסוד הפותח כל יחסי חברות, וגם נועל אותם במקום של חששות ופחדים, כעסים ורגשי עוינות לסוגיהם. היחס שלי ושלך לאחרים הוא שיקבע את יחסם אלינו, ממש כמו הפנים הנשקפים במים, או במראה – כַּמים [בהם משתקפים] הפָּנים לַפָֹנים, כן לֵב האדם לָאדם (כ"ז, יט).


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

לקבל את הרע

 

תְּנָ"כִי פָּתוּחַ בְּסֵפֶר אִיּוֹב.
– אִישׁ מֻפְלָא! לַמְּדֵנוּ גַם אָנוּ
לְקַבֵּל אֶת הָרַע כְּקַבֵּל אֶת הַטּוֹב
בִּבְרָכָה לָאֵל שֶׁהִכָּנוּ.

לוּ כָּמוֹךָ נֵדַע בְּהֶגֶה וָהִי
לְפָנָיו לִשְׁפֹּךְ אֶת הַשִּׂיחַ,
וְכָמוֹךָ נָבוֹא בְּחֵיקוֹ הָאַבְהִי
אֶת הָרֹאשׁ הֶעָיֵף לְהַנִּיחַ.
 

חשון, תרצ"א

Volver al capítulo

Pages

x