פרקנו ממשיך את סיפור העלאת הארון, והפעם הארון כבר לא בדרך אלא הוא בירושלים. את מרכז הפרק תופס מזמור ארוך במיוחד (ח-לו) שהוא למעשה הרכב של שלושה מזמורי תהילים: החלק הראשון של המזמור (ח-כב) מקביל למזמור ק"ה; החלק השני של המזמור (כג-לג) מקביל למזמור צ"ו; והחלק השלישי (לד-לו) מקביל לכמה פסוקים ממזמור ק"ו.
כשבוחנים את המזמורים מגלים כי לכל אחד מהמזמורים שמצטט בעל דברי הימים יש אופי ומיקוד אחר משלו. המזמור הראשון ממוקד בעם ישראל. בפתיחתו המזמור קורא לעם ישראל לשיר ולרומם את ה'. כך גם בהמשך, המזמור עובר לדבר על קורות עם ישראל: "אֲשֶׁר כָּרַת אֶת-אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִצְחָק. וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם..." (טז-יז).
המזמור השני לעומת זאת אינו מתרכז בעם ישראל, אלא הוא קורא לכל הארץ לשבח ולהלל את ה': "שִׁירוּ לַה' כָּל-הָאָרֶץ בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם-אֶל-יוֹם יְשׁוּעָתוֹ. סַפְּרוּ בַגּוֹיִם אֶת-כְּבוֹדוֹ בְּכָל-הָעַמִּים נִפְלְאֹתָיו" (כג-כד). מזמור צ"ו המצוטט כאן הוא באופיו מזמור אוניברסאלי ולא לאומי, בשונה ממזמור ק"ה.
הפסוקים שמופיעים בחלק השלישי, שמקורם במזמור ק"ו (בעיקר מסוף המזמור) שוב חוזרים אל הלאומיות ואל תפיסת ה' כא-להי ישראל דווקא: "וְאִמְרוּ הוֹשִׁיעֵנוּ אֱ-לֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְקַבְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִן-הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ" (לה).
מה פשר התנועה הזו בין שלושת חלקי המזמור?
בדברי הימים יש מתח בתפיסת ה' ויחסו אל העולם ואל עם ישראל, כך למשל מציגה זו שרה יפת: "ספר דברי הימים מושתת על הנחת יסוד שה' הוא א-לוהי העולם ומנהיג אותו, ועם זאת היסוד המכריע בתפיסת הא-לוהים הוא היותו א-לוהי עם ישראל; השאלה הנשאלת היא, מהו היחס בין שני קווים אלו, בין היות ה' מנהיגו ומושלו של העולם ובין היותו א-לוהי ישראל?" (ש' יפת, אמונות ודעות בספר דברי הימים, עמ' 78). יפת מראה כיצד נאום דוד (דברי הימים א כ"ט) ותפילת יהושפט (דברי הימים ב כ') מכילים את שני העניינים. דוד ויהושפט מזכירים קודם כל את ה' כא-להי ישראל, לאחר מכן אומרים שהוא א-להי העולם, ולאחר מכן חוזרים ומדברים על עם ישראל בצורה נקודתית. מזמורינו אם כן הוא דוגמה נוספת לתופעה הזו ולניסיון הגישור בין ה' הלאומי לה' האוניברסאלי.