שבחי ירושלים את ה'

"שבחי ירושלים את ה' הללי אלהיך ציון". קריאה זו היא השלישית בקריאות שבמזמור זה להלל את ה'. הקריאה הראשונה בפתיחת המזמור: "הללויה כי טוב זמרה אלהינו כי נעים נאוה תהלה". קריאה זו היא כללית ביותר ובנויה מנוסחאות קבועות של הודיה, שהיו שגורות בפי המתפללים בימי קדם: "הללויה" "כי טוב". הקריאה השנייה בפסוק ז: "ענו לה' בתודה, זמרו לאלהינו בכנור". קריאה זו מפרשת את מהות התהילה הנדרשת והיא "תודה", שיר שנאמר מעיקרו בטכס של קרבן תודה, ואת הכלי שבו יש לנגן - "כינור". הקריאה השלישית בפסוק יב: "שבחי ירושלים את ה' הללי אלהיך ציון" מפרשת אל מי מכוונים הציוויים להלל: אל ירושלים וציון. מעיקרה הייתה "ציון" שם של הר או מצודה בתוך ירושלים, אבל בלשון מזמורי תהלים "ירושלים" ו"ציון" הם שני שמות לאותה העיר עצמה. ואין ביניהם שום הבדל במשמעות הפשוטה, אם כי מבחינת הרגשות, השם ציון נשגב ומעלה את זכר הוד המלכות וקדושת השכינה שבירושלים. ומשום כך צורף כאן שם האלוהים אל ציון "הללי אלהיך ציון". 

ציון מתוארת כאן כישות חיה ובת-דעת. והמשורר פונה אליה ומצווה עליה לשבח ולהלל את ה', ובשני הפסוקים שלאחר מכן המשורר מבאר על מה תהלל ציון את ה': "כי חזק ברחי שעריך, ברך בניך בקרבך, השם גבולך שלום, חלב חיטים ישביעך". מנויות כאן ארבע טובות שהיטיב ה' לציון: עשה אותה מבוצרת ובטוחה מפני חדירת אויב, הרבה את מספר תושביה, שם שלום בארץ, והמציא פרנסתה בשפע. והדברים אמורים לדורות, שכן אלו הם ארבעת היסודות, שעליהם חייב להתבסס קיום עם ישראל בארצו: הגנה ובטחון, ריבוי האוכלוסין, שלום עם השכנים, ומקורות פרנסה לכל התושבים. 

הציווי להלל את ה' מופנה בלשון הפיוט אל ירושלים וציון, ומכוון למעשה אל כל בני ישראל המשתוקקים לראות בטוב ירושלים, והם הם יראי ה', שהמשורר הזכירם בפסוק שלפני כן: "רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו". ומכאן למדנו, שחסד ה' שיראי ה' מייחלים לו, הוא בניין ירושלים וביסוס עם ישראל בקרבה. "ירושלים" בהקשר זה משמעה רחב ביותר, וכולל את כל ארץ ישראל, שגולי ישראל שבים אליה ומתיישבים בה, כמו שאמר המשורר בראש המזמור: "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס". בניין ירושלים הוא, אפוא, אות וסמל לקיבוץ כל גלויות ישראל. והמשורר מוסיף בשבח ה' ואומר: "הרופא לשבורי לב, ומחבש לעצבותם". שבח זה בא במשמעויות רבות: יש במשמעו שה' גואל את עמו ומרפא את שברו, כמו שמצינו בנבואת ישעיה: "ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא" (ישעיהו ל', כו). ויש במשמעו, שה' מנחם את אבלי ציון שליבם נשבר מצערם על הגלות. ויש במשמעו, שה' ירפא את העולים לארץ ישראל מהחוליים שבאו עליהם בעקבות הייסורים שסבלו בגלותם. 

והמשורר מוסיף ומשבח את ה': "מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא". אף שבח זה בא כאן בכפל משמעות: יש בכוונת המשורר לפרסם ולברר, כי אלוהי ציון, המכנס נדחי ישראל, הוא בורא היקום כולו ומושל בשמים וכוכביהם. ועוד יש במשמעות הדברים רמז כי צבאות ישראל בארץ חביבים לפני ה' כצבאות הכוכבים בשמים, וה' מונה בשמים מספר לכוכבים וקוראם בשם, ובארץ הוא מונה את מספר בני ישראל וקוראם בשם לכנסם אל אדמתם.

המשורר מאריך במזמור זה בנפלאות הבורא בהורדת גשמים, ואפשר, שהמזמור מעיקרו נאמר בתפילת הודיה על גשמי ברכה, ואולם על פי שיטת ריבוי המשמעויות העולות ממזמור זה, גם עניין הגשמים מובא כאן לצורך לקחים רבים: הבטחת גשמי ברכה רצופה בכל מקום בתורה ובנביאים אל הבטחת הישיבה בשלום בארץ, כי באין גשם אין ליושבים בארץ מה לאכול והם גולים מעל אדמתם. ועל כן נאמר בברכות התורה לישראל: "אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם... ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום בארץ" (ויקרא כ', ד-ו). ואף במזמורנו סמך המשורר את בניין ירושלים אל ברכת השובע וירידת הגשמים. ועוד, שירידת הגשמים וכל התופעות הנלוות אליה מגלה את גבורת הבורא ושלטונו בעולמו. ועל כן לאחר שהמשורר שיבח את ה', שהוא מושל בשמים ובכוכביהם הוסיף ואמר, שהוא גם מכסה שמים בעבים ומכין לארץ מטר. ועוד, הורדת המטר שמסמלת את שלטון ה' והשגחתו בכל העמים, מכוונת במזמורנו כנגד מתן תורה שהוא מסמל את ייחודו של עם ישראל. הכינוי "דבר" מוסב על הגשמים, כשהמשורר משבח את מעשי ה' בעולם כולו, ומוסב על התורה והמצוות כשהמשורר מדבר על בחירתו של עם ישראל: "השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו" – הכוונה לגשמים ולרוחות ולברקים. וכן: "ישלח דברו וימסם ישב רוחו יזלו מים". אבל: "מגיד דבריו ליעקב" הכוונה לתורה ולמצוות. דבר ה' מתגלה לכל הגויים בדמות הגשם, ולישראל בלבד בדמות החוקים והמשפטים המיוחדים לישראל ולא נודעו לגויים: "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה".