מפי עוללים ויונקים

"מפי עוללים ויונקים יסדת עז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם". פסוק זה שגור בפי דוברי מליצות שמשתמשים בו, כדי להוכיח כמה חשובים הם הדברים היוצאים מפי הילד הקטן והתמים, וכמה אהוב וחביב קולם של התינוקות הלומדים תורה ותפילה. אולם בהבנה זו של דברי הכתוב עדיין לא נתבאר מה עניין הצוררים והאויבים אצל קולם של התינוקות? ועוד יותר סתום הקשר שבין הכתוב הזה ובין יתר דברי המזמור. 

עיקרו של מזמור זה בא להביע את הרגשת אפסות ערכו של האדם מול גדולת האל המתגלית בפלאי הבריאה. האדם המסתכל בשמי הלילה אשר בהם נראה הירח והמון כוכבים נוצצים ממרחקים, בא למסקנה שבמכלול הבריאה הגדולה ומלאת ההוד אשר ברא אלוהים, אין האדם אלא בריה פעוטה חסרת חשיבות:

"כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה מה אנוש כי תזכרנו". וכך סיכם הרמב"ם במשנה תורה את הלקח העולה ממזמור זה: "בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים... וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות. כמו שאמר דוד 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו'" (הלכות יסודי התורה ב', ב).

נוסח זה של הרמב"ם אינו ממצה את כל עומק רגשותיו של המשורר, העומד נפעם בחרדת קודש מול הודו ועוזו של הבורא המתגלים בעולמו אשר ברא. כי אין המשורר מסתפק בהבלטת הניגוד שבין רוממות האל לבין שפלות האדם, אלא הוא מצביע על כך, שגם רוממות האל וגם שפלות האדם שני צדדים להם. וההוד והעוז של הבורא נראים וניכרים לא רק בבריות הגדולות אשר בשמים וכוכביהם, אלא גם בבריות השפלות אשר על פני הארץ הזאת. "מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמיים". ושפלותו של האדם מתבלטת דווקא משום כך, שהאדם מושל בכל היצורים שעל פני האדמה הזאת וממשלתו בהם היא ממשלה מוחלטת, כאילו היה האדם ביחס לבעלי החיים כמו אלוהים ביחס לעולמו. "ותחסרהו מעט מאלהים... תמשילהו במעשי ידיך" (תהלים ח', ו-ז). ודבר זה שהאדם שהוא בריה פעוטה ושפלה זכה ליתרון כזה על פני כל יתר הברואים אשר בארץ, הוא בעצמו אחד מפלאי הבריאה אשר בו ניכרת גדולתו של האל הבורא.

על פי מהלך מחשבה זה יש לומר, שגם הדבור "מפי עוללים ויונקים יסדת עז" בא להבליט את שני הצדדים אשר בהם מתגלים פלאי הבריאה. שהרי לאמתו של דבר, המלמולים חסרי המשמעות וקולות הבכי היוצאים מפי העוללים והיונקים, גם הם תופעות המעידות על חכמתו הנשגבה של הבורא, כשם שהשמים הרחוקים מעידים עליה. ובכוונה נקט המשורר את הלשון "יסדת עז" לומר: קול התינוק הוא לכאורה דבר שאין בו ממש, אבל באמת הוא בריאה איתנה המיוסדת בחוזק ובעוז. לשון "יסדת" האמור כאן מקביל ללשון "כוננת" האמור בהמשך המזמור אצל ירח וכוכבים: "ירח וכוכבים אשר כוננת", ולשונות "יסד" ו"כונן" נאמרו בבריאת העולם: "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה" (משלי ג', יט). 

הזכרת הצוררים והאויבים בתוך הזכרת נפלאות הבריאה רומזת שמציאות הצוררים אויבי ה', היא בעצמה אחת מנפלאות הבריאה, שהבורא הניח מקום לברואיו למרוד בו. ועם כל זאת ניכר שמציאות הצוררים היא בהרגשת המשורר כעין פגם בהדר האלוהי המתגלה בבריאה כולה. ועל כן הוא מבקש "להשבית אויב ומתנקם". ומעין דברים אלו נאמרו גם במזמור ק"ד, שכולו מלא שבחי הבורא על עולמו הנפלא אשר ברא: "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית" ומסיים בבקשה: "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה'" 

המשורר משתומם על כוחו של האדם שניתן לו לעבור גם באורחות הימים ולמשול גם בדגת הים ובעוף השמיים: "צפור שמים ודגי הים עובר ארחות ימים". 

והנה בדורנו, גדלה יכולתו של האדם והוא עובר לא רק אורחות ימים אלא גם בשבילי הרקיע, ומתיימר למשול לא רק בארץ אלא גם בירח, אותו הירח שעורר את התפעלותו של המשורר באומרו: "ירח וכוכבים אשר כוננת". ואולם דווקא עקב זאת שהאדם הגיע לירח וטס בחלל, נתגלו לפניו פלאי הבריאה במידה שלא הייתה משוערת בימי משוררי תהילים. ואף מידת הרשע שבבני האדם נתגברה מאוד מאוד. והדברים שנאמרו בדורות הרחוקים בימי קדם הולמים את דורנו בכל פרטיהם. ואנו אומרים ומתפללים בפה מלא: "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם. ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. מה אנוש כי תזכרנו".