בטרם אצרך בבטן ידעתיך

קול הנבואה הראשון אשר שמע ירמיהו פותח במילים הפונות אליו ישירות מפי ה': "בטרם אצורך בבטן ידעתיך, ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, נביא לגויים נתתיך" (ירמיהו א', ה). המלה "אצורך" כתובה בוי"ו אחת אחרי הצד"י והיא רומזת לניקוד של תנועת חולם בצד"י, ואולם למעשה הצד"י מנוקדת בקמץ, והוא קמץ קטן. ועל כן סימנה כאן המסורה חילוף של "כתיב וקרי". ואולם לפי המבטא הרגיל שלנו, שתנועת הקמץ הקטן נשמעת כמו חולם, הוי"ו אחרי הצד"י נתפסת כוי"ו של כתיב מלא בלבד. ומשמעות המלה "אצורך" יוצאת לשתי פנים: מלשון "נוצר-שומר", שהרי הבורא שומר את העובר הנמצא בבטן אמו, או מלשון "יוצר ועושה", שהרי הבורא עושה את העובר בבטן אמו. על כל פנים, כוונת הדברים להודיע לירמיהו, שהוא נועד להיות נביא כבר מראשית קיומו בעולם הזה, ואפילו מלפני שבא לכלל קיום. לא מצאנו בשום נביא אחר, שנאמרו לו דברים מעין אלה. ומסתבר, שהדברים נאמרו דווקא לירמיהו, משום שהיה צעיר מאוד בזמן שהחל להינבא, כמו שהוא אומר על עצמו בתשובתו לדברי ה': "הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי" (ירמיהו א', ו). והקדים ה' ואמר לירמיהו: אף על פי שאתה נער, הנך מוקדש לנביא, ולא מעתה, אלא כבר מתחילת בריאתך.

אפשר שיש להבין את הדברים בדרך משל ומליצה, המיוסדים על התפיסה, שלכל אדם יש תפקיד מסוים, שהוטל עליו למלא בחייו ובשבילו הוא בא לעולם. וירמיהו נברא מלכתחילה כדי שיהיה נביא, ועל כן אין הוא רשאי להתחמק מלמלא את שליחותו, ואין הוא צריך לחשוש שמא עדיין אינו מוכשר לה. הלשון "ידעתיך" כאן יש לה משמעות מיוחדת, של "קרבתי אותך אלי להיות נביא", כמו שמצאנו שנאמר על משה: "ולא קם בישראל נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה'" (דברים ל"ד, י).

בהמשך הדברים נאמר לירמיהו "ובטרם תצא מרחם הקדשתיך". את הלשון "הקדשתיך" פירשו הקדמונים: הזמנתיך, כלומר ייעדתיך. ופירוש זה מבוסס על ההנחה, שיש בלשון "הקדשה" משמעות של ייעוד וייחוד למטרה מסוימת, ואין צורך להטעים כאן דווקא את המשמעות של קדושה בניגוד לחולין ולטומאה. ואף על פי כן דומה, שיש בלשון הזאת שנאמרה לירמיהו כאן רמז לתפיסה שהנביא הוא "איש א-לוהים קדוש", כמו שמצאנו שאמרה האישה השונמית על אלישע הנביא: "הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש אתה" (מל"ב ד', ט). ועל ירמיהו חלה הקדושה של הנביא כבר בהיותו ברחם אמו. ודבר מעין זה, שאדם עשוי להיות קדוש מרחם, מצאנו אצל שמשון שהוקדש לנזיר לפני שנולד, ואפילו לפני שהרתה אמו. ומצאנו בדברי עמוס הנביא, שיש צד משותף לנזירים ולנביאים, כמו שנאמר: "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים" (עמוס ב', י"א). ואם כן יש לומר, שכמו ששמשון הוקדש לנזיר מבטן אמו, כן ירמיהו הוקדש לנביא מבטן אמו.

ובסוף הדיבור הזה נאמר לירמיהו: "נביא לגויים נתתיך" (ירמיהו א', ה). יש מבעלי האגדה שפירשו "לגויים" – הכוונה לבני ישראל. וזאת מתוך העיקרון ששליחותם של נביאי ישראל הייתה אל עם ישראל ולא אל הגויים. ומסתבר, שחכמי האגדה פירשו כך מתוך פולמוס כנגד הכיתות שיצאו מכלל ישראל, ופירשו את דברי הנביאים שלא כהלכה, וטענו שהנביאים נשלחו אל הגויים, ואין לעם ישראל יסוד לטעון, שדווקא תורתו היא תורת אמת. ואולם, מפשוטו של מקרא עולה, שהכוונה העיקרית של הדברים שנאמרו לירמיהו היא, שאכן נועד ירמיהו להינבא לא על עם ישראל לבדם אלא גם על הגויים, כמו שנאמר בהמשך הפרשה: "ראה הפקדתיך היום הזה על הגויים ועל הממלכות" (ירמיהו א', כ). ובסוף ספר ירמיהו יש קובץ נבואות, שבכותרת שלו כתוב: "אשר היה דבר ה' אל ירמיהו הנביא על הגויים" (מ"ו, א), ובקובץ ההוא יש נבואות על מצרים, על פלשתים, על מואב, על עמון, על אדום, על קדר וחצור, על עילם, ולבסוף על בבל. ויש לציין שלכל העמים האלה היה מגע עם בני ישראל, ובכל הנבואות שנאמרו עליהם יש צד המעניין את בני ישראל ומשפיע על גורלם. נמצא, שעל כל פנים, עיקר שליחותו הנבואית של ירמיהו הייתה אל ישראל, אלא שישראל מצויים בתוך החברה האנושית, המכילה עמים רבים הבאים במגע עם ישראל ומשפיעים עליהם בדרכים רבות ושונות, ועל כן מן הדין הוא, שהנביא הנשלח בראש ובראשונה אל ישראל יתנבא גם נבואות על הגויים. וכך תהיה ההשפעה הדדית: הגויים בהשפעתם על ישראל גורמים לנביאי ישראל שיכוונו את נבואותיהם גם אל הגויים. ורעיון זה בא לידי פיתוח מושלם בנבואות הנחמה שבישעיהו על עבד ה', שאפשר שהוא הנביא בעצמו, והשליחות שהוטלה עליו מתוארת בלשון דומה מאוד ללשון השליחות שהוטלה על ירמיהו. כמו שלירמיהו נאמר: "בטרם אצורך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך", כן עבד ה' אומר על עצמו: "ה' מבטן קראני ממעי אמי הזכיר שמי" (ישעיהו מ"ט, א). ועוד הוא אומר: "ועתה ה' יוצרי מבטן לעבד לו" (ישעיהו מ"ט, ה). ולירמיהו נאמר, שהוא נשלח אל הגויים לרעה ולטובה: "ראה הפקדתיך היום הזה על הגויים ועל הממלכות לנטוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע" (ירמיהו א', י). ואילו עבד ה' נשלח אל הגויים לטובה בלבד. וזאת מתוך הטובה שבישר תחילה לישראל: "ויאמר נקל מהיותך לי עבד, להקים את שבטי יעקב ונצורי ישראל להשיב, ונתתיך לאור גויים, להיות ישועתי עד קצה הארץ" (ישעיהו מ"ט, ו).