על רקע חטאי אחז, מציג דברי הימים את התיקון שעשו בני אפרים, שמאיר את אחז באור עוד יותר שלילי, כך שהתמונה המתקבלת מספר דברי הימים היא שאחז היה המלך הרשע ביותר.
בפרק א' אנו פוגשים את האדם כחלק מהטבע על כל המשתמע מכך, בפרק ב' לעומת זאת מתואר האדם כמהות מיוחדת במינה, נבדלת מהטבע, שבתוכה מתממש ויוצא מן הכוח אל הפועל יסוד "צלם א-להים".
בשיעור נעיין בדמותו של מנשה ובמעשיו כפי שהם מתוארים בפרק. נלמד על חטאיו הגדולים ועל השינוי שחל בו, ונראה כיצד המשיך אותו בנו אמון.
חזקיהו דוחה את הפסח בחודש. אולם, אין מדובר בפסח שני אלא בעיבור החודש למפרע - הפיכת חודש ניסן לאדר, בעיצומו של החודש.
בני יאשיהו והעם לא שבו בתשובה ועל כן באה עליהם גזירת החורבן, כפי שהיא מתוארת בפרשיות הקללות שבתורה. מלכויות עלו וירדו ורק עם ישראל ממשיך להתקיים כעם בגלויות השונות ועתיד לשוב לארצו ולחדש בה את המקדש.
עיקרה של הפרשה הוא להודיע, כיצד נתממשו דברי התוכחה של נביאי דור החורבן מבחינה היסטורית.
מעשי יאשיהו מסודרים בספר דברי הימים באופן כרונולוגי. כך ניתן לראות כיצד המעשים משתלבים זה בזה, וכל מעשה גורר את המעשה הבא - מצווה גוררת מצווה.
יאשיהו מחדש את דגם מלכות בית דוד - בתחומי התורה והמצווה, המקדש והממלכה. ביציאתו להילחם עם מצרים לא נועץ יאשיהו בנביא ומת בקרב. את מיתתו מסבירים חז"ל בכך שנאסף בעוון הדור. זכה יאשיהו שיסופר על הקינות שנאמרו עליו, ושאף ירמיהו יאמר עליו קינה.
מנשה הרשיע יותר מכל קודמיו, והביא בכך לגזירת החורבן. אולם, לאחר שנלקח בשבי לבבל חזר בתשובה וה' קיבל את תשובתו והשיבו לירושלים. עם שובו ביצר מנשה את ירושלים והשיב את יהודה אל עבודת ה', אך מכל מקום לא נתבטלה גזירת החורבן.