באמצעות הציווים הרבים לקראת חציית הירדן, מסמל הנס את השותפות בין ישראל לקב"ה, הנדרשת כעת בכניסתם לארץ המעשה.

מצוות זכרון מעשי ה' עמנו נועדה לא רק על מנת לפאר את שמו בעינינו ולחזק את אהבתנו אליו, אלא גם ללמד אותנו על כובד האחריות המוטלת על כתפינו להודיע את כוחו וגבורתו לעמים, ולקדש את שמו בעולם.

"וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (דברים ל"ד, ט)

"בַּיּוֹם הַהוּא גִּדַּל ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ בְּעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר יָרְאוּ אֶת מֹשֶׁה כָּל יְמֵי חַיָּיו" (יהושע ד', יד)

ספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שנז ד"ה (ט) ויהושע 

בכניסה לארץ עוברים העם תהליך של התבגרות, כאשר הם עומדים לקבל עצמאות בכלכלת חייהם בארץ. יחד עם העצמאות באה גם האחריות לדאוג לצרכיהם בעצמם, ועם כל זאת לזכור את מקור השפע - ה'. 

במבט ראשון נראה שההבדל בין שני הקרבות על העי קשור לאסטרטגיה, שהרי הקרב השני היה אחד הקרבות המבריקים מבחינה צבאית, אך הקישור לחטא עכן מלמד אותנו שההבדל נעוץ בהכרה כי "הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".

"וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ וַיִּרְדְּפוּם לִפְנֵי הַשַּׁעַר עַד הַשְּׁבָרִים וַיַּכּוּם בַּמּוֹרָד וַיִּמַּס לְבַב הָעָם וַיְהִי לְמָיִם" (יהושע ז', ה)

With the completion of the week of installation of the priests in the Mishkan, we reach the height of tension and anticipation. Parashat Shemini begins: “On the eighth day Moses called Aaron and his sons, and the elders of Israel” (Vayikra 9:1), a dramatic opening that expresses the climate of that moment – a moment of excitement and exaltation. These emotions are translated into sacrificial acts in which everyone plays a role – priests and simple Israelites. Yet, at the day’s climax, two of Aharon’s sons will die.