מזמור זה יסודו בתפילת היחיד. המזמור נפתח בכותרת: "לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִד" (א).
זעקת המשורר (ב-ה)
המזמור נפתח בקריאה לה' מתוך מצוקה קשה: "הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ" (ב). המשורר ממשיך את דימוי הטביעה במים: "טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מׇעֳמָד בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי" (ג), ובסוף הפסקה מזכיר בקצרה את צרתו: "רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שֹׂנְאַי חִנָּם עָצְמוּ מַצְמִיתַי אֹיְבַי שֶׁקֶר" (ה) - אויבי המשורר רבים משערות ראשו.
