קהלת מתבונן על קוצר החיים, היותם כצל עובר, ומתקשה להיחלץ מחוויית ההבל. רבי פנחס במדרש מציע דרך לאדם לחמוק מההבל - על ידי נגיעה בנצח - לעסוק בתורת חיים.

עולם האמונה של ספר משלי אכזב את מי שכתבו את ספרי איוב וקהלת. שניהם נפלו למלכודת הייאוש וכפירה בערך החיים. שניהם חזרו לאמונה בחיים, אולם לא לאותה אמונה תמימה של ספר משלי, אלא לאמונה מורכבת ועמוקה יותר.  

"וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת ד', ד) 

וראיתי - רוב עמל האדם גם כשרון מעשיהם בעבור בני האדם שיקנאו זה בזה וירצה להתפאר על חברו ושלא יהיה הוא חסר ממנו בדירתו ומלבושיו ובניו ומאכלו וחכמתו וטוב השם.

בפרק ד' מתבונן קהלת על העשוקים וטוען בייאושו כי אין להם מנחם, אין מה לעשות כדי לשנות את מצבם. במדרש מובא כי העשוקים אלו הממזרים ולעומת קהלת נאמר במדרש כי גם לעשוקים אפשר למצוא נחמה. סיפור מרגש על הרב עובדיה זצ"ל ילמד אותנו כי ייאוש הוא לא המפלט היחיד וכי אכן, לעיתים גם לעשוקים אפשר למצוא נחמה.

קהלת בפרקנו מתאר את דמעת העשוקים שאין להם מנחם. חכמים ברגישותם נתנו עינם וליבם לדמעה זו.

שלמה המלך בפרקנו מלמדנו כי "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם... עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד" (א-ד), אך מסתבר כי כאשר מדובר בכלל ישראל לעיתים רגשות הספוד והרקוד מתערבבים.

מה פשר אמירתו הנוקבת של קהלת בפרקנו: "וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע, וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע" (טז)?

לעומת תחושת החידלון שאפפה את הפרק הקודם, בפרק שלנו מתוארת הסתערותו של קהלת על העולם ועל כל מה שבו, אך עם כל זאת סופו גם הוא בתחושה שהכל הבל. לעומת ההסתכלות שלנו שרואה בדורות הבאים את ההמשכיות ומוצאת בהם תקווה, קהלת אינו רואה בדור הבא את ההמשכיות שלו וזו חלק מהסיבה לייאושו הגדול.

הפרק האחרון של הספר כולל פסקאות של פתגמי חכמה או לקחים על האהבה, ולא רק שירים בין האיש והאישה.

"שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי": ערגת האישה (א-ה)

שיר זה ממשיך את שיר הערגה שבפרק הקודם, שם האישה הזמינה את האיש לצאת איתה לשדה. לאחר מימוש האהבה, מציעה האישה: "אֶנְהָגְךָ אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי" (ב), ושוב משביעה את בנות ירושלים: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (ד).

"מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ": שיר שבח לאישה (א-ז)