האם מזמורנו מתאר מציאות כלשהי שהייתה בירושלים או שמא הוא מכוון לעתיד לבוא? הפרשנים חלוקים בשאלה זו.

המשורר מתאר את יופי פיו וחן שפתותיו של המלך, כשהכוונה היא לכך שיש חן מיוחד בדיבורו של המלך, בתוכן הדברים שיוצאים מפיו. השפתים והפה הם כלי הביטוי החיצוני והמלך מסוגל להביע ולהופיע את יופיו הפנימי בחוץ, במלכותו, ועל כן בחר בו ה' למלך.

באיזה אירוע היסטורי עוסק המזמור? ומה מיוחד בחוסנה של ירושלים?

דוד המלך במילותיו שבמזמור "בך צרינו ננגח בשמך נבוס קמינו" (ו) מבטא את ההבנה העמוקה שאת הכל עושה הקב"ה. הקב"ה הוא כביכול הנשק שלנו, הטנקים שלנו, המגנים שלנו, הכל חלק ממציאות אלוקית, הופעות של שם ה' בעולם, ואין שום מציאות אחרת מלבדו.

"אֱלֹהִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם" (תהילים מ"ד, ב)

רצה לומר כי דבר הנמסר לאדם על פי השמועה והקבלה יכול להיות שקר משני טעמים:

א) אם המספר הראשון בדהו מלבו

ב) אם המספר האמצעי המספר בשמו בדה מלבו או שלא הבין דבריו כראוי

לעומת זה אמר שהקבלה שיש לנו מן הנסים שנעשו לאבותינו מימי קדם הם אמת מכל הצדדים:

מצד אחד מתאר המזמור כי "ידבר עמים תחתינו" (ד) אך מהצד השני מתואר כי "נדיבי עמים נאספו" (י) מה אם כן מקומם של העמים האחרים בעבודת ה'?

מדוע המשורר מדגיש שהעיר היא "עיר א-להים" (ה) ו"א-להים בקרבה" (ו) ולכן היא "בל תמוט" (שם)? עם איזו תפיסה קדומה הוא מתכתב?

לפניכם קטע מתוך דף הלימוד של "מתן על הפרק" בו תמצאו שאלות מנחות והרחבות לעיון והעמקה בפרק:

במזמור מ"ה יש שבח למלך ותיאור של שמחת נישואיו ונראה כי המזמור נכתב על ידי משורר שמעריץ את המלך אך מיהו המלך שמתואר במזמור?

בני קורח, השרים את המזמור, קוראים לכל העמים להמליך יחד את ה'. רעיון זה מתחבר לרעיון של קורח אביהם, אך בזמן הראוי ובאופן הראוי.