קריאה חוזרת במזמורי נ"ז וס' מוכיחה, שהמצבים הנוראים שדוד ואנשיו נקלעו אליהם, כמעט נעלמו במזמור ק"ח.

דוד המלך מתפלל לה' שיממש את ההבטחות האלוקיות שניתנו לו. דוד יודע שההבטחה האלוקית היא שרירה וקיימת אך הוא מבין שהמפתח למימושה הוא התפילה.

מזמור קי"א עוסק בחלקו הראשון במעשי ה' בבריאה ובהשגחתו על בריותיו ובחלקו השני ב'מעשיו' בתורה ובפעילותו בקורות עם ישראל, אך מהי הזיקה המהותית הקיימת בין התחומים ומה היחס בין שתי המחציות של המזמור?

"תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה" (תהילים ק"ט, ד)

ילקוט שמעוני תהלים פרק קט, סימן תתסח

אמר הקב"ה: אלולא ישראל לא היתה הברכה בעולם, שנאמר: "יצו ה' אתך את הברכה" (דברים כ"ח, ח),

ואלולא ישראל לא היו מאורות זורחים, שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וגו'" (ירמיהו ל"ג, כה),

מזמור ק"ח מהווה בעצם שילוב של שני מזמורים שכבר פגשנו בעבר. מה המסר שבא ללמד אותנו השילוב בין המזמורים?

פרק קי"ט בתהילים עוסק כולו ביחסו של האדם לתורה. עם פתיחתו של הפרק אנו פוגשים בשתי גישות יסוד הקיימות בעמנו לתורה ולמצוותיה – דרך הקבלה התמימה ודרך הדרישה והחקירה.

עם הגיעם של עולי הרגלים לירושלים פותחים היו באמירת שירי תהילה לאלוקים. הד להמנונות אלו אנו שומעים במזמור קי"ח.

"כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא" (תהילים קט"ז, יג)

ילקוט שמעוני, תהלים פרק קטז, סימן תתעד

פרק ק"ז אמנם פותח את הספר החמישי, אך הוא ממשיך את הרעיון של פרק ק"ו. נעמוד על הקשר המהותי שבין שני הפרקים ועל השינוי המשמעותי שמתחולל במהלכם.