תקופת המדבר כהכנה לארץ ישראל

על סף הכניסה אל הארץ, המשופעת בכל טוב, מזכיר משה פעמיים את תקופת המדבר, כדי שבני ישראל לא ישכחו בארץ הטובה את הלקח החשוב שלמדו במדבר:

(ג) לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם…
(יח) וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אלוקיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל.

תקופת המדבר לימדה את בני ישראל לבטוח בה' ולדעת שהכל מתנהל על פי ה': גם הטובה וגם הרעה מנוהלות על ידי ה', המשגיח על הכל ומסובב את הכל.

משה בוחר לתאר את תקופת המדבר בשני קטעים שונים (ב-ה, טו-טז), ובכך הוא מלמד את בני ישראל שיש שתי מציאויות שבהן אדם עלול להפסיק לקיים את המצוות: האחת - מרב עינוי וקושי, כאשר האדם מרגיש שה' לא עוזר לו, ואולי יותר מכך - שה' מייסר אותו; והשנייה - מרב טובה, הגורמת לו לשכוח מי משפיע את הטובה.

המן הוא תשובה לשני המצבים האלה:
מצד אחד, ממנו לומד האדם שבתוך העינוי יש גם טובה שה' משפיע על האדם; אז האדם שם לב עד כמה חייו הם על פי ה', והוא גם מבין שה' מייסרו, כשם שאב מייסר את בנו, כדי לחנכו.

מצד שני, בתוך כל הטוב המושפע על האדם יש גם משהו שאיננו ברור ומובן מאליו, אלא מהווה חסרון שמתמלא על ידי ה' באופן ברור. ברגעים אלה האדם מבין שכל הטובה שיש לו היא מאת ה', וה' הוא הנותן לו כח לעשות את כל החיל.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון