מספר מזמורים בתהילים מעידים שהקרע בעבודת ה' בין שני בתי ישראל לא היה מוחלט והיו גם תפילות של בני בית יוסף שנאספו אל תוך קובצי המזמורים של הלוויים מבני אסף והם שרו אותם בבית המקדש שבירושלים.
ספר תהילים הוא ספר מזמורי תפילה, שהיו נאמרים ברובם הגדול, בעבודת בית המקדש בירושלים. ועל כן יש שהמשורר מזכיר את השם "יהודה", וכוונתו לעם ישראל כולו, או לארץ ישראל כולה, כמו: "נודע ביהודה אלהים בישראל גדול שמו" (ע"ו, ב).
ואולם יש שלושה מזמורים שבהם המשורר מזכיר את "יוסף" כמייצג את כל עם ישראל כולו. במזמור ע"ז הוא אומר: "גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה" (ע"ז, טז); במזמור פ' הוא אומר: "רעה ישראל האזינה נהג כצאן יוסף יושב הכרובים הופיעה" (פ', ב); ובמזמור פ"א הוא אומר: "כי חק לישראל הוא משפט לאלוהי יעקב עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים" (פ"א, ה-ו)...
באותם הימים שבהם נאמרו והושרו לראשונה מזמורי תהילים בתפילות הציבור היתה חלוקת עם ישראל לשני בתים – בית יהודה ובית יוסף – עובדה שהטביעה את חותמה על כל פינות החיים של עם ישראל. ומזמור שנאמר בו השם "יוסף" ככינוי לעם ישראל כולו, ודאי שנאמר לראשונה בציבור של מתפללים מבני עשרת השבטים, שראו את עצמם שייכים לבית יוסף, וראו את בית יוסף כמייצג את עם ישראל כולו.
והנה הדבר מפורסם, שמימי ירבעם בן נבט ועד חורבן שומרון היה הפירוד בין בית יוסף ובין בית יהודה קשור בפירוד גם בעבודת ה', שמלכות שומרון המייצגת את בית יוסף לא הודתה במקדש שבירושלים, והיו לה מקדשים משלה בבית אל ובדן. והעבודה במקדשים האלה נחשבה בעיני יראי ה' מבית יהודה עבודה פסולה, עבודת העגלים שהקים ירבעם בן נבט. ואולם המזמורים האלה שבתהילים מעידים, שהקרע בעבודת ה' בין שני בתי ישראל לא היה מוחלט והיו גם תפילות של בני בית יוסף שנאספו אל תוך קובצי המזמורים של הלוויים מבני אסף והם שרו אותם בבית המקדש שבירושלים, שהרי כל שלושת המזמורים האלה המזכירים את יוסף, נושאים עליהם כתובת "לאסף".
מסתבר שבכל הדורות היו בקרב בית יוסף אנשים יראי ה', שלא עבדו לעגלים והתפללו אל ה' בלב טהור, ותפילותיהם נמצאו ראויות להיאמר גם בבית המקדש שבירושלים. ואפשר שנאמרו המזמורים האלה במעמד של ציבור מבני עשרת השבטים שבאו להתפלל בבית המקדש שבירושלים. רמז לכך יש למצוא בלשון ראש מזמור פ': "רעה ישראל האזינה נהג כצאן יוסף יושב הכרובים הופיעה". הלשון "יושב הכרובים" מעלה זכר לימי קדם בשעה שהיה ארון הברית, אשר עליו הכרובים, הולך לפני מחנה ישראל ומנחה אותם בדרכם במדבר. ואולם הביטוי "יושב הכרובים" רומז גם לארון הברית העומד בדביר, במקדש שבירושלים, ועליו שני הכרובים, שהם כביכול, מקום מושבו של ה' אלוהי ישראל. הדעת נותנת שהמתפלל עומד בחצר המקדש שבירושלים מול קודש הקודשים, ששם יושב ה', כביכול על הכרובים, ובתפילתו המשורר משווה את הזמן הזה אל הזמן הקדום, שבו היה ה' הולך לפני מחנה ישראל, והוא מבקש בתפילתו, שגם עתה, כמו אז, ילך ה' להושיע את ישראל.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך "עיונים בפרקי מקרא" ששודרו בקול ישראל