תחילתה של התרחקות

בדיוק כמו בספר יהושע, גם בפתיחת שופטים יש שני תיאורים מנוגדים - ניצחון גורף של שבט יהודה (יחד עם שמעון) בבזק ובירושלים, בחברון ובדביר, ושל בני יוסף בבית-אל – ואחר כך רשימה ארוכה של אי הצלחות מול ערים כנעניות בעמקים (עמק בית שאן, עמק יזרעאל, עמק החוף המרכזי, עמק עכו) ובגליל. שני צדדים של מציאות מורכבת ומקוטעת.

בני יהודה היכו את ירושלים ואף שרפו אותה באש (ח), אבל לא התיישבו בה, ואף לא נשארו שם - מדוע? מדוע נשארה מובלעת יבוסית בירושלים כמפורש בהמשך הפרק (כא) ועד ימי דוד?

כנראה, המסע המהיר והמוצלח של בני יהודה הוביל אותם לבסוף להתמקד ולהתיישב באזור חברון ודביר (=דרום הר חברון), ולהציע פתרון של נחלה משותפת ('גורל אחד') לשבט שמעון, בבקעת באר שבע (יהושע י"ט, א-ט).

שבט שמעון היה שרוי בהתרסקות אחרי השבר והמגפה בבית פעור (בערבות מואב), והמכה ניכרת במפקד – מ-59,300 ירד השבט ל-22,200 (במדבר א', כג; כ"ו, יד) – שבט יהודה התגייס להצלת אחיו וקלט אותו במסע הלחימה ובנחלה.

המחיר הכבד של משימה זו היה בהתרחקות מירושלים דרומה, בהזנחת בית לחם וירושלים, ובנתק שנוצר בין יהודה ושמעון בדרום, לבין שבטי יוסף ושאר השבטים (עשרה!), בצפון. דבורה בשירתה אפילו לא מזכירה את שבט יהודה בין השבטים שלא יצאו לעזרת אחיהם, בעודה מזכירה את ראובן וגלעד, דן ואשר (שופטים ה', טו-יז).

בתנאים כאלה, גם דמויות מופלאות כמו כלב בן יפנה ועתניאל בן קנז (בן אחיו), השופט הראשון, לא יכלו להפוך למנהיגים כלל-ישראליים כמשה ויהושע, וההנהגה הלאומית שקעה.

באדיבות אתר 929