שלושת המנאצים את ה'

פרק י' בתהילים מהווה המשך ישיר לפרק ט', הן במבנהו וסגנונו והן בתוכנו.

ואכן רגליים לדבר ששני הפרקים היוו פרק אחד במסורת קדומים, ובמסכת מגילה (י"ז עמ' ב) מביאה הגמרא דרך משל, את הפסוק המופיע בפרקנו "שבור זרוע רשע" (טו) כפסוק מפרק ט' ומציינת – "ודוד כי אמרה - בתשיעית (היינו בפרק ט') – אמרה" (ועיין ברש"י ותוספות שם), ואף בתרגום היווני מופיעים שני מזמורים אלה כמזמור אחד.

אך עלינו נאמנת כמובן המסורת מדור דור שחילקה חטיבה אחת זו לשני פרקים, ומי שיתבונן בשניהם ייווכח לדעת כי על אף הדמיון הרב ביניהם, הדְגֵשים בהם שונים.

פרק ט' – עניינו המאבק הלאומי של עם ישראל כנגד רשעי אומות העולם הזוממים לאבדו, ואילו פרק י' מתמקד יותר בהיבט האישי של העני והנִדְכֵה הנרדף על ידי הרשע הזומם "לַחֲטוֹף עָנִי... בְּמָשְׁכוֹ בְרִשְׁתּוֹ" (ט). אמנם בשני הפרקים אנו מוצאים מעבר מרבים ליחיד ומיחיד לרבים, ובכל זאת ההבדל במינון בולט לעין.

ברם זעקת העני הנרדף בפרק י' אינה נובעת רק מסבלו האישי, אלא מתחושת העוול המוסרי של "צדיק – ורע לו, רשע – וטוב לו", והדבר ניכר במכלול פסוקים:

"רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרֹשׁ, אֵין אֱלֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָיו" (ד)
"יָחִילוּ דְרָכָו בְּכָל עֵת - מָרוֹם מִשְׁפָּטֶיךָ מִנֶּגְדּוֹ כָּל צוֹרְרָיו יָפִיחַ בָּהֶם" (ה)
"אָמַר בְּלִבּוֹ בַּל אֶמּוֹט לְדֹר וָדֹר אֲשֶׁר לֹא בְרָע" (ו)
ומעל לכל בוטה הפסוק: "כִּי הִלֵּל רָשָׁע עַל תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ, וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ – נִאֵץ ה'" (ג)

חלקו הראשון של הפסוק מובן בפשטות: הרשע מהלל את עצמו ומתפאר בהצלחתו לעשות כאשר תאווה נפשו. אך מה פשר הביטוי "וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ – נִאֵץ ה'"? דומה שניתן להציע שלושה פירושים בנדון, ושלושתם רלוונטיים מאין כמותם מאז ועד היום.

הפירוש הראשון נמצא בדברי רש"י והמצודות: הגזלן או השופט – הבוצע בצע, מתברך בלבו ואומר – אנאץ את ה' ושלום יהיה לי.

הפירוש השני, הקרוב לראשון: לא רק הגזלן משבח את עצמו, אלא גם  אחרים מחניפים לו ומהללים אותו, ובכך הריהם מנאצים את ה' השונא את דרכו של הרשע. לפי פירוש זה – מקביל פסוקנו לפסוק שבמשלי (כ"ח, ד): "עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע, וְשֹׁמְרֵי תוֹרָה יִתְגָּרוּ בָם".

ועל כך כותב הרמח"ל: "כי אותם שהם מהללים רשע ברשעתו ולא יוכיחו על פניו מומו – הנה הם עוזבי תורה ומניחים אותה שתתחלל חס ושלום. אך שומריה המתחזקים להחזיקה – ודאי שיתגרו בם, ולא יוכלו להתאפק ולהחריש... ככתוב: "אוהבי ה' שנאו רע" (תהילים צ"ז, י)".[1]

...ואנו נוסיף על דברי הרמח"ל ונאמר: כי גם במקום ובזמן שלא תועיל התוכחה והגערה, ובכגון זה "מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע" [2], מכל  מקום – אסור בתכלית האיסור להחניף ולשבח (ולחבק ולנשק) את העבריין בזמן שמחזיק הוא בפשעיו – גם אם הנו איש ציבור נכבד, והעושה כך עובר על "וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ – נִאֵץ ה'".

והפירוש השלישי – שאולי אינו הפשט הפשוט – אך יורד הוא לעומק פשוטו של מקרא, מובא במסכת בבא קמא (צ"ד עמ' א): "הרי שגזל סאה חיטים ולשה ואפאה והפריש ממנה חלה ומברך: אין זה מברך אלא מנאץ, דכתיב: "ובצע ברך – נאץ ה'"".

לפי פירוש זה מדובר במי שמברך על מצוה הבאה בעבירה, כגון גזל ממון, או גזל זמן [3] – והוא מדמה בנפשו שמכל מקום מצוה בידו, כנגדו זועק הפסוק:  "וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ – נִאֵץ ה'" – היינו – לא ברכה בפיך אלא נאצה כלפי שמיא לפי שהקב"ה ישר הוא ו"שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה" (ישעיה ס"א, ח). ועל אדם כגון זה אומר הירושלמי במסכת סוכה (פ"ג, ה"ג): "אוי לו לזה שנעשה סנגורו – קטגורו"!

ואכן, לא אחת רואים אנו, אנשים נכבדים, המתירים לעצמם לעבור עבירות – לעתים חמורות – בין אדם לחברו ובין אדם לציבור – מתוך מגמה להרבות בדרך זו מצוות לשם שמים, ואינם חשים ומרגישים שבדרך נלוזה זו, לא זו בלבד שאינם מקיימים מצוה, אלא הופכים אותה לעבירה שיש בה בזיון וחילול השם, כעדות הכתוב הצווח ואומר: "וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ - נִאֵץ ה'".

___________________________

[1] מסילת ישרים, פרק י"ט, ״בביאור חלקי החסידות״.
[2] ראו שם, פרק כ', ״במשקל החסידות״.
[3] ראו שם, פרק י״א, "בפרטי מידת הנקיות".

באדיבות אתר 929