ריפוי לקראת גאולה

רבות הן נבואות הנחמה בתנ"ך, רבות מתוכן בספר ישעיהו, ונבדלות הן זו מזו. אופיה של הנחמה מושפע מסגנונו הייחודי של כל נביא, אך גם מן המצוקה של זמנו, שכנגדה הוא מבקש להציע נחמה. לעומת רעב יש לתאר שובע, לעומת מלחמה – שלום, וכיוצא בזה. מעבר לכך, יש בנבואות הנחמה גם תפיסות אידיאולוגיות שונות, לעתים הן משלימות זו את זו ולעתים מתחרות זו בזו. יש שהנביא מצפה לעולם שבו "גר זאב עם כבש" והערך המרכזי המודגש בדבריו הוא שלום בין כל יצורי תבל, יש שהוא מצפה לעולם שבו עם ישראל ישלוט בכל העמים שיבואו לשרתו, ויש שהוא מצפה לעולם שבו הכל יידעו את ה' והארץ תמלא דעה את ה'.

ישעיהו ל"ה עוסק בתיקון ארץ ישראל והעם השב אליה ומתיישב בה מחדש: "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה, ששון ושמחה ימצא בה". (י). 

אחרי שבפרק ל"ג תאר ישעיהו את שממת חבלי הארץ: אָבַל אֻמְלְלָה אָרֶץ הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַל הָיָה הַשָּׁרוֹן כָּעֲרָבָה וְנֹעֵר בָּשָׁן וְכַרְמֶל (ל"ג, ט), מתבקשת נחמה מותאמת: יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת: פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן (ל"ה, א-ב).

כנגד הפחד שאחז בחטאים והרעדה בחנפים (ל"ג, יד), מתבקש לחזק ידיים רפות ולאמץ ברכיים כושלות. (ל"ה, ג).

חידושה של נבואת הנחמה בפרקנו הוא בזיקה שהיא יוצרת בין תחיית הארץ לבין תחיית האדם והעם מן החוליים של הגלות, הנפשיים והחומריים: פקיחת עיני העוורים ואזני החרשים, רינת האילמים ודילוג הפיסחים כאיילים (ה-ו), אלו הם ביטויים סמליים – מטאפוריים, אך גם ממשיים - ריאליים. על סמך נבואה זו והדומות לה, לימדנו הראי"ה קוק את חשיבותו של גוף בריא לכינונה של נשמה בריאה, לאדם, ולעם. השיקום הרוחני כרוך בתיקון מצבו הגשמי של האדם. גאולת הארץ מתחילה בשגשוג החומרי, בתנובת פירותיה וברווחה הכלכלית. זו מהווה תשתית להופעת דרך הקודש שבה ילכו הגאולים (ח-ט).