רגע לפני הזבחים

פרשיות המשכן, הקרבנות והטהרה, תופסות מקום מרכזי בתורה, במחצית השנייה של ספר שמות, במחצית הראשונה של ספר ויקרא, ובתחילת ספר במדבר. הרושם הוא, שעבודת הקרבנות והטהרה היא מרכז עולמה של תורה, ובלעדיה אין לנו תורה שלמה כלל.

אולם בדברי הנביאים, משמואל (א ט"ו, כב), דרך ישעיהו (א', יא-יז; כא-כז), הושע (ו', ו-ט), עמוס (ה', כא-כב), מיכה (ג', ט-יב; ו', ו-ח), עד ירמיהו (ז', ט-יא, כא-כג), ובמזמורי תהלים (ט"ו; כ"ד; נ'), מתקבל רושם אחר לגמרי. לפיו רק מי שראוי מבחינה מוסרית לעלות בהר ה' ולשכון בהר קדשו, ה' רוצה בו.

אין ה' חפץ בעולות וזבחים, ואין לו צורך בקרבנות; חמור מזה, קרבנות של אנשים שאינם ראויים מבחינה מוסרית הם חילול הקודש, וגורמים לסילוק השכינה ולחורבן.

במבט שטחי, יש פער תהומי ביחס אל הקודש והמקדש בין מצוות התורה לבין מוסר הנביאים והמזמורים. מתוך פער זה נדמה כאילו התורה חוגרת שק על החלל הנורא של היעדר המקדש מאז החורבן, ואילו מוסר הנביאים והמזמורים קובע שעדיף מקדש חרב על מקדש המחולל בהשחתה מוסרית.

אך עיון מעמיק בפרשת משפטים חושף משמעות אחרת. איסורי לחיצת גר, יתום ואלמנה (שמות כ"ב, כ-כו), איסורי שבועת שווא במשפט ונתינת יד לרשע, איסורי שוחד והטיית משפט (שמות כ"ג, א-י), הם תנאים מוקדמים – רק ציבור שעומד במבחנים המוסריים של פרשת משפטים, ראוי לעלות אל הקודש, ויתקיים בו: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ז).

ברית יציאת מצרים ומעמד הר סיני הם התנאי המקדים לכניסה לארץ, אבל מצוות הצדק והמשפט הם התנאי המקדים לעלייה אל הקודש והמקדש.

בקריאה זאת, אין שום פער בין התורה לבין מוסר הנביאים והמזמורים. ממילא צריך להיות ברור לכל מאמין, שכך קראו הנביאים את התורה, וכך פירשו את מוסר התורה ואת עיקריה. העמידה לפני ה' בהיכל הקודש היא זכות מופלאה למי שראוי לה, בעוד הצדק והמשפט והמוסר הם העמודים שעליהם ההיכל עומד, ובלעדיהם אין לו קיום.

והנה לפנינו גם דבר החכמה עם יראת ה', שבמשלי, באותה עמדה בדיוק:

עֲשֹׂה צדקה ומשפט, נִבחָר (=טוב) לה' מִזבח (כ"א, ג);
זֶבַח רשעים תועבה, אף כי בְזִמה (=ברֶשַע) יביאנו (כ"א, כז);
זֶבַח רשעים תועבת ה' – וּתפִלַת ישרים רצונו (ט"ו, ח).

באדיבות אתר 929