לאחר השירה והרוממות שהיו בקריעת ים סוף מתחיל עם ישראל להתלונן. מה סיבת הפער בין שני חלקי הפרשה? כיצד עם שראה כל כך הרבה נפלאות לא מאמין בישועתו של ה' ומיד מתלונן?
פרקנו מתאר את הצד השני של הפרשה. עם ישראל מתחיל להתלונן ורוצה לשוב למצרים. הוא כבר אינו רק משבח ומפאר את ה' כמו שהיה בשירת הים.
ההבדל באווירה בשני חלקי פרשת בשלח אינו נובע מהיפוך המגמה, אלא מנקודות התבוננות שונות של הקורא. המתבונן אל מעשי ה' בפרשה, אומר שירה. אבל המקשיב אל דברי בני ישראל, גם בחלקה הראשון של הפרשה, שומע רחש של תלונות. אגב, גם בחציה השני של הפרשה יש מספיק נתונים מלאי שגב, שהלוא היא מלאה בנסים מופלאים: המים, המן והשלָיו, והניצחון על עמלק. ובכל זאת, הרושם הוא אחר.
מי שיתבונן בעוד שנים אל תולדות עם ישראל ביובל השנים האחרון, יזהה תופעה דומה: הקדוש ברוך הוא פועל ישועות, ובני ישראל מתלוננים. הקדוש ברוך הוא מוציא מעבדות לחירות, ובני ישראל מלינים על מצב הקליטה, הכלכלה והתעסוקה. עדיין יש הצועקים: למה הוצאתנו? היות שאנו מכירים היטב את המצב הזה גם מימינו אלה, חשוב שנבין את שורשו. שורש הבעיה הוא שהכול בידי שמים חוץ מיראת שמים.
את היציאה הגשמית מעבדות לחירות הקדוש ברוך הוא עושה בזרוע נטויה. אולם את השינוי הנפשי מאישיות של עבד המצפה שאדונו יפתור בעבורו את כל הבעיות והקשיים, למצב של בן־חורין אחראי למעשיו, המוכן להיאבק בגבורה על חירותו ועל הצלחתו — צריך לעשות כל אדם בתוך עצמו.
העם יגיע לכך רק מתוך עבודת התפתחות פנימית, ושום נס לא יעזור כאן. כמו שהקדוש ברוך הוא אינו הופך רשע לצדיק, כך אין הוא הופך אדם חרד וחסר אמונה לגיבור חיל בן־חורין.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'תורת אמך: דרשות לפרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר