פרק מ"ו מביא בתימצות רעיונות שהוזכרו לפניכן בהרחבה. בכך הוא מקל על הבנת הזיקה ביניהם: גדולת ה' עומדת מול אפסות האלילים, ועל רקע זה מאירה דמותו של אברהם אבינו, ראשון המאמינים בה'.

 

בנבואות הנחמה בישעיהו ישנם עקרונות וביטויים החוזרים על עצמם מספר פעמים. החזרות מעניקות גוון חדש ומשמעות נוספת לרעיונות בהקשריהם השונים. אולם מלבד החידוש והגיוון, יש ערך בחזרה עצמה בשל הצורך לחזק ולהעצים את עקרונות היסוד ולשנותם שוב ושוב כדי להשרישם בלב השומעים. בפרק מ"ו מתעוררת תחושה שהוא פרק של מיצוי רעיונות שפותחו כבר בפרקים קודמים. ארבע דוגמאות מובהקות לכך:

א. זכרון הראשונות, קדמות ה' ובלעדיותו:

זִכְרוּ רִאשֹׁנוֹת מֵעוֹלָם כִּי אָנֹכִי אֵל וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי: מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית וּמִקֶּדֶם אֲשֶׁר לֹא נַעֲשׂוּ ... (מ"ו, ט-י)

רעיון שפותח בהרחבה בפרק מ"א:

מִי פָעַל וְעָשָׂה קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ אֲנִי ה' רִאשׁוֹן וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא: (ד, וכן בהמשך הפרק)

ב. אין דומה לה':

לְמִי תְדַמְּיוּנִי וְתַשְׁווּ ... (מ"ו, ה), מקביל ל: וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל ... (מ', יח),  וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה ... (מ', כה).

ג. הגחכת עבודת האלילים:

הַזָּלִים זָהָב מִכִּיס ... יִשְׂכְּרוּ צוֹרֵף וְיַעֲשֵׂהוּ אֵל יִסְגְּדוּ אַף  יִשְׁתַּחֲווּ: ... לֹא יָמִישׁ אַף  יִצְעַק אֵלָיו וְלֹא יַעֲנֶה מִצָּרָתוֹ לֹא יוֹשִׁיעֶנּוּ. (מ"ו, ו – ז)

דוגמתו בפרק מ':

הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ ... חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ לוֹ לְהָכִין פֶּסֶל לֹא יִמּוֹט (יט-כ)

ותיאור מפורט יותר בפרק מ"ד:

חָרַשׁ בַּרְזֶל מַעֲצָד וּפָעַל בַּפֶּחָם ...  חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו ... וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ ... (י – כ)

ד. ההקבלה בענין הבא מן המזרח:

קֹרֵא מִמִּזְרָח עַיִט מֵאֶרֶץ מֶרְחָק אִישׁ עֲצָתִי (מ"ו, יא)

לפניו בפרק מא:

מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ ... (מ"א, ב)

תמצות הרעיונות בפרק מ"ו מקל על הבנת הזיקה ביניהם: ה' הוא הבורא, האחד, שאין לפניו ואין אחריו. אין דומה לו וכל האלילים הם אין ואפס כנגדו, עובדי האלילים נראים מגוחכים ועל הרקע הזה מאירה דמותו של אברהם אבינו, ראשון המאמינים המגיע מן המזרח ומפיץ את אור האמונה בעולם.