הרחקת המנחה מן האלה, בניית המזבח לה', והריסת המזבח של עבודה זרה מלמדים את גדעון ששליחותו אמורה לכלול לא רק ישועה לעם אלא גם תיקון של העם והרחקתם מעבודה זרה.
גדעון טוען כלפי ה' שהוא זה שעזב את ישראל, והוא צריך להושיעם למרות שאינם חוזרים בתשובה. אולם, שליחותו של גדעון כוללת גם את הריסת המזבח של עבודה זרה, ומכך ניתן להבין ששליחותו של גדעון כוללת גם את החזרתם בתשובה.
יתכן וה' רומז לגדעון עוד לפני סיפור הריסת מזבח הבעל, שהדרישה להסרת פולחן הבעל עדיין קיימת, וזאת בעזרת האות שמבצע המלאך במנחה שהגיש גדעון.
גדעון מביא גדי עזים ואיפת קמח מצות, והוא 'מגיש' מנחה. אך נשים לב להתרחשויות: בפסוק מודגש היכן מגיש גדעון את המנחה: "וַיּוֹצֵא אֵלָיו אֶל תַּחַת הָאֵלָה וַיַּגַּשׁ" (יט), והמיקום בו הוגשה – תחת האלה – הוא משמעותי, שכן המלאך מגיב בדרישה לקחת את המנחה ולהניחה במקום אחר, "אל הסלע הלז" (כ). נראה שהמלאך לא מוכן לקבל את המנחה במקומה הנוכחי תחת האלה. אף ייתכן שכינוי הסלע 'הלז' מעיד על הריחוק מן המקום בו עומד המלאך, כביכול אומר הוא לגדעון: 'הרחק את המנחה הזו ממקום זה'. שפיכת המרק יכולה אף היא להתפרש כביטוי של זלזול במנחה זו.
מדוע המלאך לא מוכן לקבל את המנחה תחת האלה?
תחת האלה היו מקריבים לעבודה זרה. גדעון מן הסתם התכוון בפשטות לתת למלאך מנחה, ולא הגיש אותה תחת האלה אלא רק משום ששם ישב המלאך; אך המלאך מנצל זאת כדי להבהיר לגדעון בצורה סמלית נקודה חשובה – בכך שהוא אינו מוכן לקבל את המנחה תחת האלה – מקום בו נוהגים להקריב לבעל, הוא רומז לגדעון כי למרות שה' שלחו להושיע את ישראל, הוא לא מוכן לוותר על דרישתו העקרונית שישראל יחזרו בתשובה. המלאך דורש מגדעון לקחת את המנחה שהגיש, להרחיק אותה מן האלה הפולחנית ולהניחה על הסלע. רק אז עולה האש מן הצור ואוכלת את המנחה – ביטוי מקובל במקרא לקבלת הקרבן לרצון בעיני ה'.
היחידה מסתיימת בכך שגדעון בונה מזבח לה' וקורא לו על שם המאורע, ובכך מקים צורת עבודת ה' ראויה, כתחליף לקודמתה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון