כיצד חש קהלת לגבי העולם הדתי? וכיצד הוא רואה את יחסיו של האדם עם האל?
בפסוקים אלו קהלת מדריך את הקורא להיזהר בעומדו מול האל ולהתייחס אליו ביראת כבוד – להקשיב לו, לדבר אליו נכון, ולהיזהר בנדרים שנודרים לו. בניגוד לתחומים האחרים שעסק בהם בפרקים הקודמים, קהלת אינו מבטל את העולם הדתי ואינו אומר שהוא חסר ערך. הוא מתייחס ברצינות ובכבוד ליחסיו של האדם עם האל, ולכן הוא דורש גם מהקורא זהירות ויראת כבוד בעמידתו מול האל. למרות שאינו מבטל את העולם הדתי, תחושתו כי הכל הבל וחסר משמעות אינה נעלמת בפסוקים אלה. להיפך, תודעה קיומית זו היא הבסיס לחוויה הדתית של קהלת. ברור לקהלת "כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל־הָאָרֶץ" ולכן, "עַל־כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים" (א).
תחושת היראה של קהלת בולטת במיוחד לאור ההקבלה בין פסוקים אלה לבין הפסוקים המקבילים בספר דברים (כ"ג, כב-כד) העוסקים בנדרים. בשני המקורות המסר הוא שעדיף לא לדור מאשר לדור ולא לקיים את הנדר. ההבדל ביניהם הוא בשם האל המוזכר בפסוקים. בספר דברים מצוין שם הו"יה, שמו הפרטי של הקב"ה, המבטא את היחסים הקרובים והאישיים שיש בינו לבין בני האדם. קהלת בדבריו כאן כמו בכל הספר אינו משתמש כלל בשם זה, אלא רק בשם 'אלוקים' שהוא השם הכללי של האל והוא מבטא את הריחוק בין האל לאדם. השימוש בשם 'אלוקים' בלבד וההימנעות מהשימוש בשם הוי"ה משקפים את התודעה הדתית של קהלת בספר כולו. קהלת מאמין באל ועומד מולו, אך תמיד ביראה וברטט מתוך מודעות חזקה לריחוק ולפער שבין האל לאדם.
סוכם ונערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך שיעור שהועבר במרכז הלכה והוראה