צמאון וערגה לא-ל חי

א. "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוהים"

בעל המזמור פותח בדימוי בעל מבנה של תקבולת דו צלעית סימטרית ומשלימה כשהצלע הראשונה נפתחת ב"כ" הדימוי והשנייה ב"כן" המציין את נקודת הדמיון בין המדומה למדמה. המוקד החווייתי של הדימוי הינו הפועל "תערוג" המשותף לשתי הצלעות. הפועל ער"ג מופיע רק פעם אחת נוספת במקרא כולו "גם בהמות שדה תערוג אליך כי יבשו אפיקי מים" (יואל א', כ).

1 . רוב הפרשנים החדשים סבורים שמשמעות הפועל ער"ג היא לכסוף, להתגעגע. קראו את דבריו של רש"י וחשבו מה המשמעות העולה מפירושו:

רש"י: כאיל תערג על אפיקי מים - ל' ערג נופל על קול האיל כאשר יפול לשון נהם לארי ושקוק לדוב וגעה לשוורים, וצפצוף לעופות, אמרו רבותינו האילה הזאת חסידה שבחיות וכשהחיות צמאו' למים הם מתכנסות אליה שתתלה עיניה למרום ומה היא עושה חופרת גומא ומכנסת קרניה לתוכה וגועה, והקב"ה מרחם עליה והתהום מעלה לה מים.

2 . עיינו בדבריו של המסילת ישרים בפרק ז, כיצד הוא מבין את משמעות הפסוק?

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מ"ב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פ"ד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים ס"ג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית. אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו', ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע י"א, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

3 . בפסוק יש קושי תחבירי. עיינו במענה שנותנים רש"י ועמוס חכם לקושיה זו:

רש"י: איל תערוג - כאילת תערוג לא נאמר וכאיל יערוג לא נאמר אלא כאיל תערוג דבר הכתוב בזכר ובנקיבה הזכר עורג על עסק המים כמו שפרשנו, הנקיבה כשהיא כורעת לילד והיא צועקת הקב"ה מרחם עליה. ומנחם חבר תערוג עם לחייו כערוגת הבשם אכן לא יתכנו דבריו, גם דונש פתר אותו לשון קול של איל (סא"א)

עמוס חכם: ויש אומרים שהתיו של 'תערוג' עולה ויורדת, והרי זה כאילו כתוב כאילת תערוג.

ב. הדימוי של הנפש שבפסוק הקודם מתפתח להשאלה המתארת הרגשה הנמשכת בהווה "צמאה נפשי לאלוהים לאל חי". עיינו בדבריה של לאה פרנקל ובדברי הזוהר המובאים להלן ועמדו על הקשרים השונים שבין המים לבין אלוקים והמקדש:

לאה פרנקל: "צמאה נפשי לאלהים לאל חי". אף משפט זה משתמע על רקע תמונת האיל. כשם שהחיה צמאה למי האפיקים, למים חיים, כן צמאה נפש האדם לאלהים, לאל חי. הלוא אל זה הוא "מקום מים חיים" (ירמיה ב', יג; י"ז, יג), הוא אף מקום החיים עצמם "כי עמך מקור חיים" (תהילים ל"ו, י). כמו שאותה הברייה המבוישת המתרחקת ממקורות כל יצור, מתקרבת בכל זאת על אפיקי הנחלים מפני שהיא חשה, שהאפיקים אלה אוצרים את החיוני לקיומה כן כמהה נפש האדם לאלהים משום שהיא חשה, שאל זה דרוש לה בהכרח לקיומה.

זוהר מדרש הנעלם דף יב ע"ג: "עֵדתֹיך נאמנו מאד לביתך נאוה קדש, ה' לארֹך ימים“ אמר ר' יוסי...מאי בעי פסוקה דא לפסוקא דלעילא? ואמר דוד: אתה הוא שעשית את כל העולם ועשית את המים, הומים היו מכסין את העולם מהריבוי שבהם, ועשית להם שיתכנסו בצמצום כולם אל מקום אחד. כן יהי רצון מלפניך ששכינתך, שהיא מלאה כל העולם כולו, שתצמצם אותה בביתך, שיותר ראוי הוא להיות שם. הה"ד "לביתך נאוה קדש", ולא לזמן מועט אלא 'לארך ימים'.

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"