צוואת הנבואה

נבואת מלאכי בפרק ג' חותמת את ספרי הנביאים, ועל כן עלינו לראותה כמתייחסת למכלול היסטורי רחב וכנותנת הנחיה כללית לדורות הבאים שיחסרו את קול הנבואה.

הנביא מתאר אווירה רוחנית של שחיתות מוסרית ודתית, המתבטאת ברמיסת החלש, ניצול האומללים על ידי החזקים, קריסת מערכת המשפט בחברה, וכל זה בהתעלמות מן הקב"ה, כאילו איננו קיים ומשגיח. תופעת האגואיזם והנהנתנות של האליטות הכלכליות והחברתיות היא העומדת בבסיס המציאות הקשה.

התמונה העולה מתוך הנבואה מזכירה מאוד את פרקי הסיום של התורה. גם משה רבנו, כשהוא ניצב על סף חתימת התורה, מתאר מציאות דומה של נהנתנות והתעלמות מן הקב"ה. הן משה והן מלאכי חרדים מפני שכחת הקב"ה, הסגידה לתאווה ולאדם וניצול החלשים למטרה זו, בעקבות הסתלקות נבואתם. כשם שעזיבת משה את הבמה ההיסטורית, והפסקת דרגת הנבואה שליוותה את הנהגתו, תוליד את התופעות הללו, כן מזהיר מלאכי מפני התופעות שילוו את חתימת הנבואה בכלל. בין אם מדובר בירידת מתח רוחני כתגובה לסילוק הנבואה ובין אם טבע האדם באשר הוא מכתיב את החשש מפני התנהגות זו שבוא תבוא, הנביא מחויב להזהיר מפני הרעות הרוחניות אשר ימצאו את ישראל באחרית הימים. משה הכריז מפורשות:

"כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר צוויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ד' להכעיסו במעשה ידיכם" (דברים ל"א, כט)

וזו היא העמדה העומדת מאחרי דבריו של מלאכי.

ברם, ראייה פסימית זו איננה כל התמונה וישנו פן שני לדברי משה ומלאכי. מאחרי ההתעלמות והחטא בשעתו, קיימת מערכת יחסים בסיסית יותר המקשרת בין ישראל לאביהם שבשמים. גם בעת הסתר פנים, הזיקה העמוקה יותר בין הקב"ה לעמו ממשיכה להתקיים. "כי אני ד' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם" (ו). מחד, זה מוליד את העונש והזעם, אך גם את המשך הזיקה. הקב"ה ממשיך לשמור על יחסיו עם ישראל ואיננו זונחם בעקבות החטא.

פסוקי הסיום מבטאים היטב את מסריה הבסיסיים של היהדות, שהם שמירת תורה ומצוות והצפייה לישועה, והם המופנים לעם כצוואה הרוחנית של הנבואה. הערכים של "נשאת ונתת באמונה", "צפית לישועה" והעיסוק בתורה שהגמרא בשבת (לא ע"א) הציבה אותם בפני האדם כקנה המידה בהם הוא נבחן על חייו, עולים מתוך פסוקי הנבואה, כי הם אכן קרדינלים לניהול חיים ערכיים ורוחניים.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון