עניינה של צוואת דוד איננו הכרעת המאבק על הממלכה אלא דאגה למורשתו הרוחנית של בית דוד. יואב נהרג מפני שדמות הלוחם הכוחני והאטום עומדת בסתירה לעמדה הרוחנית של מלכות בית דוד.
מלבד הדאגה להמשך היציבות השלטונית, דוד דואג לאופיו המוסרי-רוחני של בית דוד.
לכן, דוד אינו פותח בהוראות המעשיות לשלמה אלא בצווי על היעוד הרוחני הראוי ובהכרזה כללית על מגמת מלכות בית דוד: "ושמרת את משמרת ד’ אלהיך..." (ג).
באור זה, יש לבחון את צוויו של דוד לשלמה בעניין שמעי ויואב. הציווי בעניינם הוא המשך הצוואה הרוחנית. דוד רואה את שמעי ויואב כעומדים כנגד מורשתו הרוחנית ומסכנים אותה. אין מדובר בטינה אישית אלא בהנחה שחוסר הפגיעה ביואב ושמעי יטיל כתם משמעותי על בית דוד. אם האב המייסד של שושלת המלוכה ייתפס בעיני העם כנותן להם חסות, הדבר יעניק להם לגיטימציה מטעם המלכות והם ייתפסו כדמויות חשובות מתקופתו של המלך הקודם.
הגנתו של דוד כלפי שמעי בשעת מעשה, בעקבות אמירתו של שמעי שהוא "ראשון לכל בית יוסף" להצטרף למלך (שמואל ב י"ט, כא), ודאי מניחה מקום להנחה שדוד קיבלו כבן-ברית ועל כן הגן עליו ונשבע לו. תפיסה כזאת, שמגדף שיצא לקלל את משיח ד' תוך כדי התכחשות לעולם של קדושה, הצטרף למחנהו של דוד, תטיל כתם רוחני במלכותו, ועל כן דוד, המכיר היטב מיהו שמעי, מצווה על שלמה שלא ינקהו.
הוא הדין והוא הטעם ביחסו של דוד כלפי יואב. אמנם, יואב הוא מבני בריתו ומגלה מסירות נפש רבה למענו, אך דוד חש לאורך הדרך שהכוחניות והאטימות לזולת עומדים ביסוד עולמם של בני צרויה. דמות הלוחם הכוחני, שהיא אנטיתטית לכל דבר שבקדושה ועומדת בסתירה גמורה לתפיסת עולמה של היהדות, משתקפת באישיותם של בני צרויה. בכמה מקומות בספר שמואל דוד הזהיר על כך והציג את בני צרויה כמסכנים את מלכותו.
חז"ל דרשו על דוד ש"הוא עדינו העצני - כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ" (מועד קטן טז ע"ב), אך יואב מטיל כתם כבד על כך. מעמדו של יואב במסגרת מלכותו של דוד רק מגבירה את הבעיה.
לכן דוד מצווה על שלמה להרוג את יואב ובכך להבהיר שדרכו איננה הדרך של מלכות בית דוד.
עוד לפִּשרה של צוואת דוד ניתן לקרוא בפוסט מאת הרב יגאל אריאל 'צוואת הנקמה'
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון