פרות הבשן לא שומעות

פשעי המוסר (ד, א) וחטאי הדת (ד, ה-ו) חָברוּ יחדיו להכריע את גורלה של ממלכת ישראל-שומרון בעיני הנבואה.

פָּרוֹת הבָּשָן (=השמנות מֵעושר בלי משפט) אשר בהר שֹמרון, העֹשְקוֹת דַלים, הרֹצְצוֹת אֶביוֹנים, האֹמְרוֹת לַאֲדֹנֵיהֶם: הָביאה ונִשתֶה (את דמם)... בֹּאוּ בית-אל, ופִשעוּ הגִלגָל (בחטאי העגלים והבמות); הַרבּוּ (מזבחות) לִפְשֹעַ (בניגוד לצו האוסר על ריבוי מקדשים; דברים יב, טז); והָביאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם (בניגוד לאיסור: "ולא יָלין לַבֹּקֶר זֶבַח חג הפסח"; שמות לד, כה); לִשלֹשֶת ימים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם ("והַנוֹתָר מִבשר הזבח ביום השלישי, בָּאֵש יִשָׂרֵף"; ויקרא ז, יז);

וקַטֵר מֵחָמֵץ תודה ("כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תֵעָשֶׂה חָמֵץ... לא תַקטירוּ ממנו אִשֶה לה'"; ויקרא ב, יא; "אם על תודה יַקריבֶנוּ... על חַלֹת לחם חָמֵץ יַקריב קרבנו... (אבל לא יַקטיר); (ויקרא ז, יב-יג); וקִראוּ נְדָבוֹת הַשמיעוּ (שכל הרוצה יקריב ויאכל – "וכל זר לא יֹאכַל קֹדש"; ויקרא כב, י);

בחוגים נוצריים, ובין 'משכילים' יהודים מרבים לדבר על ניגוד עקרוני בין התורה לנביאים, כאילו התורה מדגישה את מצוות הפולחן והנביאים את המוסר, אבל עמוס וישעיהו לא הכירו את הדיכוטומיה הזאת.

האטומים למוסר ולמצוות בתורה, גם לא שמעו את האזהרות שקדמו לקינת החורבן, "ולא שַבתֶם עָדַי, נְאֻם ה'" (5 פעמים; ד, ז-יא):
נִקיוֹן שִנַיִם... וחֹסֶר לחם...
מנעתי מכם את הגשם...
מכת שידָפוֹן, וגָזָם (=אַרבֶּה) שאכל יבולים;
דֶבֶר וחרב ואש;
רעש אדמה חזק מאד, כמַהפֵּכַת סדום ועמורה (כנראה הרעש מימי עוזיהו).

אחרי האזהרות, שאֲטוּמֵי הרֶשַע ומדושני העונג משומרון, לא שמעו, יביא עליהם בורא העולם והאדם, "יוֹצֵר הרים ובוֹרֵא רוּח, ומַגיד לְאדם מה שֵׂחוֹ" (=דיבורו; ד, יג), חורבן וקינה (ה, א-ג).

באדיבות אתר 929