בסמוך לזמן שבו מתו 70 איש מאנשי בית שמש, מתו גם 50,000 איש ברחבי הארץ - גם הם בסיבת הארון, אך לא בגלל שראו אותו, אלא בגלל שלא הצטערו על אבדנו.

 

בפסוק יט נאמר: "ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה' ויך בעם שבעים איש חמשים אלף איש. ויתאבלו העם כי הכה ה' בעם מכה גדולה".
לשון הפסוק קשה להבנה: המספר כתוב בצורה לא רגילה: "שבעים איש חמשים אלף איש" במקום חמישים אלף ושבעים איש, ובנוסף לכך: האם היו בעיר בית שמש כל כך הרבה אנשים, שראו בארון ה' ומתו ??
נראה, שכדי להבין את הפסוק יש לחלקו לשני חלקים מקבילים:
ויך באנשי בית שמש – שבעים איש
ויך בעם – חמשים אלף איש.
מדוע היתה בעם ישראל כולו מגפה גדולה כל כך?
זוהי תקופה יחידה בכל תולדות הארון, מיום שנבנה ועד שנגנז לפני החורבן, שבו היה הארון נתון בידי זרים. לא מצאנו, ולוּ מילה אחת בכתובים על ניסיון כלשהו להחזירו, או לפחות צער ואבל על אבדנו. על כן באה המכה הזאת: בסמוך לזמן שבו מתו 70 איש מאנשי בית-שמש, מתו גם 50,000 איש ברחבי הארץ - גם הם בסיבת הארון, אך מסיבה עמוקה יותר.
מתוך התבוננות זו יש מקום לומר שלא לחינם מסיים הכתוב פרשה זו בהדגשה "ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה וינהו כל בית ישראל אחרי ה'" (ז', ב) - תקופה ארוכה שבה מגלה העם בכללו אמונה אמיתית מתוך התקשרות בארון ה', ויש בה משום תיקון לחטא השכחה וההתרחקות הממושכת.

עוד לפשר מספר הנופלים ניתן לקרוא בפוסט מאת הרב יעקב מדן

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות כתב העת "מגדים" בהוצאת "תבונות"