על הרצוי והמצוי

חלקו הראשון של פרק י’ (א-ח) ממשיך את הדימוי של ישראל לגפן המופיע בפרק הקודם, ומכאן מפליג אל תיאור חטאי העם בהווה: ריבוי הפרי וטוב הארץ הביאו לריבוי מזבחות ומצבות, אין מורא שמים ומורא מלכות על העם ומתוך כך הם אינם חוששים להפר שבועות ובריתות. חלקו השני של הפרק (ט-טו) חוזר שוב אל חטא הגבעה - שנתפס כראשית חטאי ישראל, וממשיך בדימויים מעולם החקלאות ועבודת האדמה, הנמשלים למצב הרצוי מול המצב המצוי בעם.

א. בפסוק ג’ מצטט הושע פתגם השגור בפי העם: ‘כִּי עַתָּה יאֹמְרוּ אֵין מֶלֶךְ לָנוּ, כִּי לֹא יָרֵאנוּ אֶת ה’ וְהַמֶּלֶךְ מַה יַּעֲשֶׂה לָּנוּ’. הרקע לפתגם זה נעוץ ככל הנראה בהתערערות מוסד המלוכה בממלכת ישראל בעקבות חילופי השלטון התכופים. עיינו בסיפור פסל מיכה (שופטים י”ז,ו; י”ח,א) ובסיפור פילגש בגבעה (שם, י”ט,א), ובחנו את הפן הנוסף העולה ממקורות אלו לשאלת המלכות בישראל.

ב. בפסוקים י-יג מופיע משל מעולמם של עובדי האדמה.

1. המשל פותח בחזון הקרוב שבו יבואו העמים לאסור את ישראל, המשולים לבהמת עבודה, ולשעבד אותם לצרכיהם (י), וממשיך במצב הרצוי, בו העם נותן את צווארו בעול ה’ (יא). תנו דעתכם למאפיינים החיוביים של מצב זה.

2. בפסוקים יב-יג מונגדת עבודת האדמה החיובית לשלילית: עמדו על תפקיד האדם וה’ בעבודה זו במשל ובנמשל, ושימו לב למשמעותה הכפולה של המילה ‘יורה’ (יב).

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"