מה היחס בין פרשת ויקרא לפרשת צו?

רק כאן מתחילה באמת 'תורת כוהנים' –
ב'מסכת' השנייה של קרבנות היחידים (פרקים ו'-ז') נקבע הסֵדֶר בעיקר לפי דיני האכילה של הקורבנות, ואלה קשורים בכהונה, ונקראים "זאת התורה" לכל הקורבנות (ז', לז).

ב'מסכת' הראשונה (פרקים א'-ה') נקבע הסֵדֶר לפי האדם המקריב – הוא המביא את העוֹלָה, הוא הסומך ידו עליה, הוא יכול גם לשחוט, הוא המפשיט את העור והוא המכין למזבח. רק את עבודת המזבח (הדם וההקטרה) עושים הכוהנים.

לכן בפרקים אלו (א'-ה'), מופיעים תחילה קרבנות הנדבה (עוֹלָה-מנחה-שלמים), ואחר כך קרבנות הכפרה (חטאת-אשם), לפי מטרות ההקרבה של האדם המקריב.

ואילו בפרקים ו'-ז' (=ה'מסכת השנייה') משתנה הסֵדֶר – תחילה מופיעים 'קודשי הקודשים' (עוֹלָה-מנחה-חטאת-אשם), שלא המקריב אוכל אותם אלא אש המזבח (עוֹלָה) או הכוהנים (מנחה-חטאת-אשם) – ואחר כך 'קודשים קלים' (תודה-שלמים), שנאכלים בעיקר על ידי המקריבים. דרגת הקדושה של הקורבן קובעת מה ואיך יאכלו הכוהנים.

מי שמביא 'מנחה' יודע, שרק 'קומץ' יוקטר למזבח; את כל הנותר יאכלו הכוהנים בקדושה, בעבורו, וזאת "תורת המנחה". רק "מנחת כהן כָּליל תהיה לא תֵאָכֵל" (ו', טז), כי אין 'כוהן-על' שיאכל מנחת כהן, והיא כמו 'עוֹלָה'.

אולם מי שמביא 'עוֹלָה' מתכוון ורוצה, ששום אדם לא יאכל ממנו, ורק אש "המזבח תוּקַד בו" (ו', ב) – לכן "תורת העֹלָה" היא בעצם תורת האש והעצים, והוצאת הדֶשֶן שנותר, כי זו אכילת ה'עוֹלָה' על ידי האש במזבח.

עוד באותו עניין ראו בפוסט מאת הרב מנחם ליבטאג

באדיבות אתר 929