משה מבשר לעם את בשורת הגאולה אך העם אינו מסוגל להקשיב בגלל העבודה הקשה. אף על פי כן, מלמד ה' את משה כי אין להתייאש - הדברים הנופלים לכאורה על צחיח סלע סופם לחלחל ולהגיע למעמקי תודעתו של העם.
פרשת שמות מסתיימת בתיאור כישלונו של המפגש הראשון בין משה לפרעה. פרעה דוחה בבוז את תביעתו של משה "שלח את עמי" (ה', א), ולא עוד, אלא שהוא מכביד את עולו על ישראל, עד אשר כשל כוח הסבל, והעם אינו יכול לעמוד עוד בעוצמת ייסוריו.
בנקודת שפל זו, נשלח משה אל בני ישראל – ובפיו בשורת ישועה המתרוננת בחמש לשונות של גאולה: "וְהוֹצֵאתִי... וְהִצַּלְתִּי... וְגָאַלְתִּי... וְלָקַחְתִּי... וְהֵבֵאתִי" (ו-ח). אך דומה שבשורה זו עוברת מעל ראשו של העם, ותגובתו היא – אין תגובה!: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (ט).
שוו לנגד עיניכם את התמונה הסוריאליסטית הנפרשת לפנינו: בני ישראל רצים ורצים, גונחים ונושפים, כדי להספיק את מכסת הלבנים שהוטלה עליהם, ומשה עומד לו כביכול על קתדרא בצד הדרך ודורש באוזניהם במילים רמות על הגאולה העתידה לבוא ועל הארץ המובטחת... וכי מה ניתן לצפות מן העם שיקלוט בסיטואציה כזו? הן כלל גדול נקוט בידינו: כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע!
מן הראוי להבחין בין המציאות המרה שעל פני השטח, לבין מה שמתחולל מתחת לפני השטח. על פני השטח חוגג לכאורה פרעה את ניצחונו על משה. עצתו המחוכמת: "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר" (ה', ט), מצליחה מעל למשוער והעם המתפתל בייסוריו אינו מסוגל כלל להאזין לדברי משה.
אבל אף על פי כן ולמרות הכל, מלמד ריבון העולמים את משה כי גם במציאות מרה זו אין להתייאש, והדברים הנופלים לכאורה על צחיח סלע סופם לחלחל ולהגיע למעמקי תודעתו של העם. כבר עתה סוללת בשורתו של משה נתיב נסתר ומאמצת את לבו של העם בשעתו הקשה, גם אם אינו מודע לכך.
יהיו דברים אלה "קריאת כיוון" לכל המורים והמחנכים העומדים לא אחת מתוסכלים נוכח חוסר הרצון של תלמידיהם לקלוט את דבריהם: גם אם נדמה לכם לעתים שהנכם מדברים אל הקיר, והדברים נופלים על אוזניים אטומות – אל תתייאשו. הוסיפו דַבֵר ויהי מה! דבר אמת – גם אם יתמהמה – עוד ישמע!
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות